מדברי משה אנו למדים שהר הלבנון קדוש יותר מעבר הירדן המזרחי. ואכן, עיון בפסוקים מגלה שהלבנון שייך לגבול של ארץ ישראל שנועד לכיבוש בימי יהושע.
"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר... אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן" (כג-כה) - משה רבינו מתחנן ומבקש לראות דווקא את הר הלבנון שבצפון הרחוק. בעיניו הוא מוקד יופיה של ישראל. דברי משה, העומד בצד השני של הירדן, ומשתוקק אל הלבנון הרחוק, מלמדים שלפי התורה הלבנון קדוש בקדושה גבוהה יותר מקדושת עבר הירדן.
את הלבנון פוגשים אנו בתיאור גבולות הארץ שבתורה. כך בתיאור מצוות ירושת הארץ בגבולותיה המורחבים (א', ז) וכך שוב בפירוט גבולות הארץ המובטחת (י"א, כד).
ידוע שיש בתורה שני מיני גבולות לארץ הקדושה. הרחב מגיע בצפון עד נהר פרת והמצומצם עד הר ההר הצפוני ולבוא חמת. הגבול הרחב הוא גבול קבע אידיאלי המיועד לדורות מאוחרים לאחר שהעם יפרה, ואילו הגבול המצומצם הוא הגרעין של ארץ ישראל שנועד לכיבוש כבר בשלב הראשון.
הלבנון נכלל בגבול המצומצם, הארץ שציוה ה' לכבוש כבר בשלב הראשון כמבואר ביהושע פרק י"ג. בלשון המקרא הלבנון הוא בראש ובראשונה שמו של הר הלבנון הגבוה אבל הוא כולל לפעמים גם את בקעת הלבנון שממזרחו.
דרום מדינת לבנון של היום מנהר הליטני ודרומה הוא במושגים היסטוריים בעצם חלק מן הגליל העליון. בלשון המקרא נקרא אזור זה וגם האזור שמצפונו עד צידון בשם הטריטוריאלי 'צידון'. מלחמת לבנון השניה התנהלה ברובה בגליל העליון. ההסתבכות של עם ישראל ומדינת ישראל נבעה מכך שהעם ומנהיגיו חשבו שהם נלחמים בארץ זרה. אילו ידעו תנ"ך וידעו איפה הם נמצאים אפשר שהדברים היו מתפתחים אחרת.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'מקום בפרשה' בהוצאת ידיעות אחרונות