הלב והחכמה

בשני פסוקים בפרקנו מוזכר האדם המכונה 'חכם לב':

"לחכם לב יקרא נבון" (כא)

"לב חכם ישכיל פיהו, ועל שפתיו יוסיף לקח" (כג)

אנו רגילים לחלק את אברי האדם ומבדילים בין לב לבין מוח; לב לעומת שכל. אנו מכירים את האדם הלבבי, הרגיש לצרכי הזולת, ואת האדם הקר, המנתח בשכלו את כל הנעשה סביבו.

האמנם נכונה חלוקה זו גם במונחים של המקרא? האם הלב הוא משכן הרגש, ו'חכם לב' הוא איש רגיש במיוחד?

לפי הפסוקים בפרקנו, נראה שהמשמעות שונה: "לחכם לב יקרא נבון" (כא) - נבון אינו אדם רגיש, הוא אדם מבין. 'חכם לב', לפי זה, הוא אדם בעל יכולת ניתוח הגיונית. בעברית שלנו: בעל מוח, לא בעל לב. וכך הפסוק השני: "לב חכם ישכיל פיהו, ועל שפתיו יוסיף לקח" (כג). החכם הזה משכיל את פיהו; הוא חכם המסוגל גם להביע את רעיונותיו בדרך משכנעת. שוב: אין הוא אדם רגיש המביע את רגשותיו, אלא חכם המסביר את רעיונותיו.

אם כן, בלשון המקרא הלב הוא משכן השכל.  

בדברים (ד', לט) נאמר: "וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלהים..." יש כאן ידיעה, יש כאן לב, וידיעת הלב קובעת כי "ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד" (שם). במילים פשוטות יותר: הפסוק מצווה לדעת בלב כי ה' הוא א-להים, והוא אחד ויחיד, ושולט בכל העולם.

מה פירוש המונח "והשבות אל לבבך"? בשפתנו שלנו היינו אומרים: תהיה משוכנע מאוד, תרגיש את מציאות האל. אולם, בדרך בה מצאנו את פירוש המילה במקרא, יהיה פירוש הפסוק אחר: "והשבות אל לבבך" - תלמד את הדבר, תעיין בו, תבין אותו, עד שתדע בידיעה ברורה כי ה' הוא הא-להים.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת