"חוּלִי וָגֹחִי בַּת צִיּוֹן כַּיּוֹלֵדָה, כִּי עַתָּה תֵצְאִי מִקִּרְיָה וְשָׁכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה וּבָאת עַד בָּבֶל. שָׁם תִּנָּצֵלִי, שָׁם יִגְאָלֵךְ ה' מִכַּף אֹיְבָיִךְ" (מיכה ד', י)
מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וישלח סימן ט
אמר ר' יצחק: עכשיו אין לנו לא נביא, לא כהן, לא קרבן, לא מקדש, לא מזבח, מי מכפר עלינו? אף על פי שחרב בית המקדש לא נשתייר בידינו אלא התפלה הזו לפיכך "ה' שמעה ה' סלחה" וגו' (דניאל ט', יט), לא כך אמרת? "והיו עיני ולבי שם כל הימים" (מלכים א ט', ג). ראה מה כתיב: "חולי וגוחי בת ציון כיולדה כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה" (מיכה ד', י) "ושכנתי" כתיב, אף על פי שגליתיך מתוכה אין שכינתי זזה ממנה, ואין שדה האמור כאן אלא ציון שנאמר: "ציון שדה תחרש" (מיכה ג', יב). אמר הקדוש ברוך הוא: תהיו מתפללים לפני כנגד אותה העיר ואני אשמע מן השמים וארפא את ארצכם.
מדרש תנחומא (ורשא) פרשת נח סימן ג
וכתיב: "חולי וגחי בת ציון כיולדה כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה" (מיכה ד', י), "ושכנתי" כתיב בשדה, שאף על פי שאדם גולה בשדה, שכינתי לא זזה ממך.
[שני המדרשים מתייחסים לדברי מיכה על יציאת ישראל 'לשדה'. לפי שני המדרשים ה'קרי' של הפסוק הוא 'ושכנת' אך ה'כתיב' הוא 'ושכנתי', רמז להשראת שכינה בשדה. אכן, בעוד המדרש הראשון מפרש שהשדה עליו רומז מיכה הוא בית המקדש החרב, המדרש השני מפרש כפשוטו ומלמד שהשכינה שורה עם ישראל גם בגלות].
מדרש תנחומא - מדרש אגדה על חמשה חומשי תורה. המדרש החל להתגבש בארץ ישראל במאה החמישית אולם המשיך ונערך עד סוף המאה השביעית. המדרש בנוי מחטיבות של דרשות העוסקות בפסוקים הראשונים של כל סדר מקראי. (מתוך: ע' רייזל, מבוא למדרשים, מכללת הרצוג תשע"א)