המלכה במעיין

המקרא מרובה בתיאורים מציאותיים, לעתים הם מובנים ולעתים לא. דוד נמצא באמצעו של מרד. הוא כבר החליט מה לעשות (להמליך את שלמה) ולמרות זאת הוא אינו ממהר, אלא מצווה את עבדיו לקחת את שלמה ולצאת לדרך: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָהֶם קְחוּ עִמָּכֶם אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם וְהִרְכַּבְתֶּם אֶת שְׁלֹמֹה בְנִי עַל הַפִּרְדָּה אֲשֶׁר לִי וְהוֹרַדְתֶּם אֹתוֹ אֶל גִּחוֹן". מדוע דוד אינו מצווה "המליכו אותו כאן ועכשיו בתוך הארמון"?

המדרש משיב לזה תשובה מעניינת:
תנו רבנן: אין מושחים את המלכים אלא על המעיין, כדי שתמשך מלכותם.
שנאמר: "ויאמר המלך להם קחו עמכם את עבדי אדוניכם (וגו') והורדתם אותו אל גיחון" (בבלי הוריות יב עמ' א).

המדרש מבין שבחירתו של דוד להוריד את בנו להימשח דווקא במעיין, יש בה סמל לאיכותה של המלוכה. בפרק הבא יצווה דוד את שלמה צוואה מפורטת שחלקה יבסס את ממלכתו לאורך שנים. אבל כאן הוא בוחר לנקוט בסמל – מי המעיין שאינם נגמרים, כסמל למלוכה שאינה פוסקת.

האם דוד בחר לשלוח את שלמה וכל עבדיו למקום אחר, על מנת להראות לכולם שהוא אינו פוחד ומעשיו לא נעשים בהסתר – המדרש אינו מעלה זאת, אלא רק בוחן את הסמל. כדרכם של סמלים הם נותנים כח למי שמאמין בהם. אם שלמה ידע את הסיבה שהמדרש נותן למעשה אביו, ניתן להניח שהוא ראה בכך חיזוק ותמיכה במלוכה שמתחילה ברגל שמאל.

באדיבות אתר 929