המסחר בימי קדם, עד שהתבססה שיטת המטבעות, היה מבוסס על שקילת כסף וזהב. הקונה היה מביא מטילי כסף או זהב ושקלו אותם במאזניים. כל פעולות המכירה והקניה בתנ"ך היו בשקילה (בראשית כ"ג, טז; שמות כ"ב, טז; שמואל ב י"ח, יב; ישעיהו נ"ה, ב).
שיטת המסחר הפרמיטיבית בתקופות הקדומות ביותר היתה על ידי חליפין. אדם נותן פרה תמורת חמור או מאה כבשים תמורת חלקת אדמה.
תכשיטים יוצרו כנראה במכוון במשקלים 'עגולים' כדי שיוכלו לשמש כאמצעי מסחרי. הדבר משתמע בסיפור רבקה ועבד אברהם "נזם זהב בקע משקלו" (בראשית כ"ד, כב). המילה 'בקע' רומזת לכך שבתחילה היה מדובר בביקוע ממשי של חתיכת כסף שמשקלה שקל לשני חצאים. כך גם המילה 'בצע כסף' מקורה בבציעת מטילי כסף לשניים.
בממצא הארכיאולוגי בארץ ישראל נמצאו הרבה אבני משקל מימי בית ראשון ועליהן חריתות המציינות את משקלן. בצד משקלות נדירים כמו דמות צב ועליו 'פלג רבע' וצב אחר ועליו 'חמש'. הצורה הנפוצה לסימון שקל היא ע ואליה צמודות לעיתים ספרות שהיו נהוגות אז.
המצאת המטבעות התאפשרה ברגע שהתפתחה היכולת הטכנית להטביע על אסימוני כסף הטבעה משוכללת בצורתה שאדם פשוט יתקשה לזייפה. המטבעות הראשונים בעולם הוטבעו במערב אסיה הקטנה בתקופה המקבילה לסוף ימי בית ראשון.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'מקום בפרשה' בהוצאת ידיעות אחרונות