המקדש הוא המרכז!

מושא עשייתו העיקרי של גדול מלכי ישראל בכל הזמנים, שלמה המלך, על פי המתואר בספרי מלכים ודברי הימים הוא ללא כל ספק בניית הבית לה'. כל מערך העבודה מוקדש לכך. רק לצורך הסבלות וחציבת האבנים מיועדים 150,000 איש!. שלמה מגשים בכך את חלומו הגדול של אביו דוד, אשר לטענת שלמה לא יצא לפועל בימיו רק "מפני המלחמה אשר סבבוהו" (ה', יז).  

למען האמת המִקדש לה' הוא מרכז העניינים, לא רק בפעילותם הנמרצת של דוד ושלמה, אלא הוא נושא הליבה של התנ"ך כולו. אין נושא אחר שתופס כל כך הרבה נפח ופירוט כה נרחב בתורה, כמו יישום אותו ציווי של "ועשו לי מקדש" (שמות כ"ה, ח): כלי המשכן, בגדי הכהונה, עבודת הכוהנים, קרבנות הנשיאים, התמיד והמוספים וכן הלאה. כך המצב גם בנבואות הנביאים אשר סובבות, רובן ככולן, סביב האיום על חורבן המקדש ונבואות העתיד על בנייתו. עניין זה חוזר על עצמו גם בספרי שיבת ציון בראשית ימי הבית השני, כאשר מלך פרס, כורש, מאפשר לכל מי שרוצה לבנות את בית ה' לעלות ולבנותו. מה יש בו בבניין הבית לה' שזכה לנתח כה מהותי שבלעדיו נעקר רובו ככולו של התנ"ך?

זהו למעשה סודו הגדול והמסר העיקרי של ספר הספרים: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" (בראשית א', א). אבל הוא ממש לא עזב את הארץ. א-לוהים מצפה מן האדם להמשיך את השיח הדו-כיווני בין אדם לא-לוהיו ובין א-לוהים לאדם. מקום להשראת השכינה ומקום לעבודת האדם. המשך הקשר הנצחי הזה מוטל על האדם. המקרא אינו מכיר מושג של "מקדש משמים". מחד על האדם לבנות בית על מנת שה' יוכל לרדת ולהשכין שכינתו בעולם: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ח) וגם "מכון לשבתך עולמים" (ח', יג). מאידך על האדם להפנות את כל עשייתו ואת כל מרצו להעלאת העולם ולכוונו למען ה': "והודו את שמך, והתפללו והתחננו אליך בבית הזה" (שם, לג), "בית זבל לך" (שם, יג), "וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך" (שמות כ', כ).

אמנם נביאנו שבים, מזכירים ומזהירים כי כגודל הפוטנציאל לברכה כך גדולות הסכנות, אך בראש ובראשונה אסור לנו לשכוח בעיקר את הסיכוי הרב והיעד הגדול. אותו בית לה' מחובר לאנושות כולה ולבריאה כולה. הוא נבנה בימי שלמה כי "שלום היה לו מכל עבריו מסביב" (ה', ד), והוא עתיד להעביר מסר לאנושות כולה: "ונהרו אליו כל הגוים... לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיה ב', ב-ד).

אבל לא רק לאנושות אלא לתיקון כל יצורי הבריאה כולה כדברי הנביאים יחזקאל וזכריה: "כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתום פריו לחדשיו יבכר כי מימיו מן המקדש המה יוצאים" (יחזקאל מ"ז, יב). והמים היוצאים משם ירפאו את מי ים המלח הוא ים המוות ואף יביאו אור גדול לאנושות כולה. אותו אור שנברא כבר בראשית הבריאה ונמצא באופן מתמיד עמוק בתוך הבריאה ועלינו מוטל לדאוג שהאור הגדול הזה על ציון ומציון יאיר לעולם כולו.

באדיבות אתר 929