המתח שבין המצוות

יש בתורה כמה דברים שלכאורה אינם סמיכות פרשיות רגילה, אלא סמיכות שאומרת דרשני באופן מיוחד. בסוף הפרק שלפנינו מופיעה מצווה: ״רק מערי העמים האלה אשר ה׳ א־להיך נֹתן לך נחלה לא תחיה כל נשמה כי החרם תחרימם...״ (טז–יז), ובסמוך כתוב ״כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה… לא תשחית את עצה... כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה״ (יט). את עירם של הכנענים מחריבים, הורגים את כל יושביה, אולם כשמגיעים לעץ פרי אחד — בו אסור לגעת. הסמיכות הזאת אומרת דרשני: במלחמה עושים את הכל, אבל לכרות את העץ?! בשום פנים ואופן לא!

ישנה רשימה שלמה של מצוות שעומדות על המתח הזה. עושים מצור על עיר ״עד רדתה״ (כ), ואנשים רבים נהרגים במלחמה, אבל מיד בפסוקים הסמוכים, כאשר יש לנו אדם אחד ש״לא נודע מי הכהו״ (כ"א, א) — חכמי הסנהדרין עושים טקס שלם של מדידת מרחק אל העיר הקרובה בשל הצורך בכפרה לאנשי העיר. מצד אחד ״לא תקח האם על הבנים״ (כ"ב, ו), או ״לא תחסום שור בדישו״ (כ"ה, ד), שמגיעה עד פרטי הפרטים של דאגה לשור ומניעת צער ממנו — ואילו בסוף הפרשה, לאחר הציווי ״לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות״ (כ"ד, טז), אנו מצווים להרוג עם שלם — מחיית עמלק (כ"ה, יז-יט).

המבנה העיקרי של התורה איננו בנוי על כך שדברים יגרמו נחת רוח לאנשים. יש מצוות שאדם יכול להרגיש בהן התרוממות הנפש, ויש מצוות שלא. קשה לומר לאדם שלוקה ארבעים בבית־דין, שצריכה להיות לו התפעלות הנפש מקיום המצווה. האומר ״על קן ציפור יגיעו רחמיך״ מנסה להראות שהתורה מבוססת על היגיון אנושי, כאילו התורה היא ספר רפואות, או ספר הדרכה לחיים — שבא להורות איך לחיות חיים תקינים; אך באמת מידותיו של הקב״ה אינן אלא גזירות, והתפיסה שלנו לגבי התורה היא רק שהיא כגשר בינינו לקב״ה.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'חיי עולם: שיחות על פרשת השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר