כנסת ישראל חשה כאשה עזובה וחסרת כל תקווה לישועה. אולם הקב"ה אומר לה כי הוא מעולם לא שכח אותה אלא תמיד היא לנגד עיניו: "הן על כפים חקותיך" (טז).
הנביא ישעיה מבקש להתייחס בנבואתו למצבם של ישראל לאחר שמלך בבל הגלם מהארץ. עם ישראל מפוזרים כעת בכל מקום. הם חשים עזובים ונטושים שכן זה שבעים שנה שהם בגלות. הארץ שוממה מאין יושב וחרבה לחלוטין. הבתים הרוסים והשדות יבשים.
כנסת ישראל מתוארת כאלמנה או כאשה גרושה (נ', א) שחשה שבעלה, הקב"ה, בחר לכרות ולהפסיק את הקשר שהיה קיים ביניהם במשך מאות שנים ולבטל את הברית הנצחית עליה נשבע לאבות הקדושים. היא מרגישה עזובה וחסרת כל תקווה לישועה.
את התפיסה הזו מבקש הנביא לקעקע באמירה היסודית "הן על כפים חקותיך" (טז). הגמרא בתענית ד עמוד א' דורשת שהכפיים גלויות תמיד ולכן החקיקה עליהן מהווה תזכורת תמידית של עם ישראל לקב"ה, זאת בעוד שכנסת ישראל מבקשת בשיר השירים רק "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך" (שיר השירים ח', ו) שאלו מקומות שלפעמים נראים ולפעמים מתכסים.
פירוש הדבר הוא שהקב"ה זוכר את כנסת ישראל כל הזמן. גם אם לעיתים אין זה ניכר שהוא מגן, מציל ושומר הרי שהאמת היא שהוא עומד תמיד מאחורי הקלעים ומונע מכל הצוררים לכבות את הגחלת של שארית ישראל. ואף בבוא העת הוא בעצמו יביא במו ידיו את ישראל חזרה לארצם.
מתוך ההבנה הזאת מתמלאת כנסת ישראל אמונה ותקווה ומתחילה לבטוח בקב"ה בידיעה שאין לנו על מי להישען באמת אלא על אבינו שבשמים (נ', ז). ישנו קשר סגולי בין עם ישראל לקב"ה שאינו מותנה במעשים כאלו או אחרים וזאת אל לנו לשכוח.