קשה שלא לראות את הפריחה העצומה שהתחוללה בנגב בעשורים האחרונים - מאות אלפי מתיישבים, עיירות מפוארות, תעשייה, כבישים, רכבות, חקלאות ועוד. הגיע הזמן לא להיות כחולמים, להכיר בגודל השעה ולהודות.
כשאנחנו מבקשים ששיבת ציון תהיה כמו אפיקים בנגב, אנחנו רגילים לחשוב על מראה השיטפונות. רגע אחד המדבר יבש וצחיח, ופתאום ברגע אחר הוא מתמלא בזרמי מים כבירים ששוטפים הכול. זה לא רק משל. זה פחות או יותר מה שקרה לנגב הישראלי בעשורים האחרונים. חבל ארץ שומם שלא גרו בו יהודים, נשטף בזרם של מאות אלפי מתיישבים שהעירו אותו לחיים.
בזמן הקמת המדינה לא היו יהודים בבאר שבע והיום מתגוררים בבירת הנגב המתפתחת מעל מאתיים אלף איש. בראשית שנות החמישים היו בנגב רק מספר זעום של קיבוצים קטנים. לא הייתה דימונה ולא ירוחם, לא נתיבות, ולא אופקים. והיום, הנגב מרושת בעיירות מפוארות שהוקמו על ידי עשרות אלפי עולים.
הם היו חלוצים, אמנם בעל כורחם, אבל עדיין חלוצים. וכשהם מביטים היום סביב, יש להם סיבה טובה להתגאות. בזכותם התמלאו האפיקים שבנגב. יש עשרות ישובים ויש תעשייה, יש כבישים, רכבות, חקלאות, ובניה. יש תיירות, וחינוך ותרבות. יש קהילות תוססות, יש מרחבים ויש קידמה. הנגב פורח, וגם 'הזקן', אם היה אתנו, היה שמח.
ומול כל זה, כמאמר המזמור, "היינו כחולמים" (א). יש מפרשים (האבן עזרא) את הביטוי הזה שההתרחשות שאנחנו צופים בה היא כמו חלום. יש מפרשים (הרד"ק), שמול התרחשות כל כך גדולה ומשמחת, כל הצרות שחווינו בעבר הן כמו חלום יעוף.
ויש עוד פירוש יפה לביטוי "היינו כחולמים", ששמעתי מהרב חיים דרוקמן. לפעמים, במקום לראות את גודל האירועים שזכינו להם, אנחנו פשוט "חולמים", כלומר שקועים בבעיות ובקשיים ומנותקים מהמציאות בגודלה האמתי. אחרי אלפיים שנות גלות, צרות וייסורים, זכינו שהשיב ה' את שיבת ציון, אבל כשזה קורה, אנחנו לא שמים לב לגודל השעה.
זה נכון באופן כללי מול כל תהליך התחלת הגאולה, וזה נכון באופן ספציפי גם בנוגע למה שמתרחש בנגב כבר שבעים שנה. מול עינינו אפיקי הנגב מתמלאים, ואנחנו - 'היינו כחולמים'. הגיע הזמן לומר: "הגדיל ה' לעשות עמנו, היינו שמחים" (ג).
באדיבות אתר 929