הנועם של ארץ ישראל

הסיפור המופיע לפנינו הינו חלקו השני של סיפור בנות צלפחד. לאחר שאלו זכו לקבל נחלה כפי שאישר ה' "כן בנות צלפחד דוברות" (כ"ז, ז) פונים בני מנשה בבקשה שלא תיגרע נחלתם בעקבות כך. גם הם קיבלו אישור דומה להפליא לדבריהם "כן מטה בני יוסף דוברים" (ה). שתי התשובות מורות כי כך היתה כוונתו של ה' מתחילה אלא שהם היו המניע להרצאת הדברים בפני עם ישראל.
מעניין לשים לב לצורת הפניה העדינה של בני מנשה אל משה: "ויאמרו את אדוני ציוה ה'... ואדוני צווה בה' לתת את נחלת צלפחד אחינו לבנותיו..." (ב). הם פונים אל משה בגוף שלישי (ולא בגוף שני 'אותך ציוה ה' ואתה צווית לתת'). הם אף מכנים את משה "אדוני" כתלמידים בפני הרב. הלוא כך כינה יהושע את רבו משה בפרשיית אלדד ומידד "אדוני משה כלאם" (במדבר י"א, כח).
אם נשווה פניה זו לפניות בפרשיות הקודמות של תלונות העם, המרגלים, עדת קרח ואפילו של בנות צלפחד עצמן הרי שכולן נאמרות בגוף שני אל משה כאחד העם ופעמים אף בלשון התרסה שאינה ראויה.
דווקא כאן לאחר ארבעים שנה רואים אנו כי דור הנכנסים לארץ מתעדן ונוהג בכבוד הראוי במשה. התחלה של תהליך זה רואים אנו בדבריהם האחרונים של בני ראובן וגד לאחר שמשה מציג את ההסכם בינהם "עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה" (ל"ב, כה).
ניתן לזקוף זאת לכך שמדובר בדור הבנים וניתן גם לזקוף זאת לארץ ישראל שמשרה נועם על יושביה. כמבואר בגמרא (סנהדרין כד ע"א) "נועם - אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה".