בפרקנו מוזכר עניין הנסכים וכן מצוות חלה. שניהם מותנים בביאה לארץ. מה הקשר של הנסכים לביאה לארץ? מדוע לא הביאו מנחת נסכים גם במדבר? מדוע דווקא האזרח בישראל הוא שמביא את הנסכים?
פרקנו עוסק במספר מצוות כאשר שתי הראשונות מותנות בכניסה לארץ ישראל: נסכים וחלה. הפרשת חלה הינה מצווה התלויה בארץ באופן מובהק שכן היא קשורה לתבואת הארץ ורק ממנה יש להפריש תרומה לה' כי זהו היבול המבטא את ברכת ה' בארץ. אולם, מדוע הנסכים נתייחדו דווקא לארץ ישראל ולא הוקרבו כבר במדבר? הלוא על קרבן המנחה כבר נאמר בויקרא למרות שהוא עשוי מחיטים? מלבד זאת, מצאנו נסכים שקרבים יחד עם קרבן התמיד שקרב גם במדבר (שמות כ"ט, מ) ומה נתחדש בפרשיה זו?
נראה שהנסכים שכוללים שמן ויין ביטאו מימד נוסף בקרבן. היין והשמן מימד של שמחה והתקרבות יש בהם שהרי אין אומרים שירה אלא על היין, והשמן הינו ביטוי לדישון מעונג. הם מעשירים את הקרבן לא רק מבחינה חומרית אלא מבטאים קשר וזיקה נוספת של רצון לדבקות בה' שאינם מתבטאים בכמות אלא באיכות. הם באים רק בקרבנות עולה ושלמים הנובעים מתוך תחושת נדבה ולא כהכרח לכפרה על חטא או עוון.
דומה כי זו הסיבה שאין הם קרבים בקרבנות היחיד במדבר אלא דווקא בארץ ישראל (זבחים קיא ע"א). במדבר היו בני ישראל נזופים לפני המקום אם מפני חטא העגל ואם מפני חטא המרגלים ולכל היותר הקריבו קרבנות כמתנה או כופר. דווקא בארץ ישראל מתחדש הקשר הפנימי עם הקב"ה ואז יש מקום לתוספת הנסכים.
תוספת זו מתייחדת דווקא לעם ישראל כדברי הפסוק "כל האזרח יעשה ככה" (יג) ולא לגויים שלא מסוגלים להגיע לאותה קירבה וקשר עם הקב"ה.