ההכרה בכך שחטאינו ונפילותינו ופגמינו, הינם חלק מהחיים ונובעים מהיותנו כחומר ביד היוצר, היא מתכון לחיים שקולים, חיים ש'יראת החטא' שבהם אינה הופכת להיסטריה.
"הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל" (ו) - מכריז ירמיהו. הדימוי ליוצר וחומר נועד כאן להדגיש את השליטה הטוטאלית, האלסטיות הרבה של עם ישראל ביד אלוקים. היוצר יכול לעשות בחומר כרצונו.
היבט אחר של יחסי יוצר-חומר מדגיש ישעיהו - "וְעַתָּה ה' אָבִינוּ אָתָּה אֲנַחְנוּ הַחֹמֶר וְאַתָּה יֹצְרֵנוּ וּמַעֲשֵׂה יָדְךָ כֻּלָּנוּ. אַל תִּקְצֹף ה' עַד מְאֹד" (ישעיהו ס"ד, ז-ח). אנחנו החומר ואתה יוצרנו, אומר ישעיהו, ועל כן עליך לנהוג בנו בחמלה כדרכו של היוצר לחבב את יצירתו.
המדרש הבא מחבר את שני ההיבטים להיבט נוסף. המדרש (שמות רבה פרשה מו) מתייחס לנקודה שבה היה העם לאחר חטא העגל:
""ועתה ה' אבינו אתה אנחנו החומר ואתה יוצרנו" (ישעיהו ס"ד, ז)
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: עכשיו אני אביכם? כשראיתם עצמכם בצרה קראתם אותי אבינו?
אמרו לו: הן.…
מהו "אנחנו החומר ואתה יוצרנו"?
אמרו ישראל: רבון העולם אתה הכתבת לנו "הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל" (ירמיה י"ח, ו)...
בא וראה היוצר הזה, אם יעשה חבית ויניח בה צרור, כיון שיוצאה מן הכבשן אם יתן אדם בה משקה מנטפת היא ממקום הצרור ומאבדת את המשקה שבתוכה, מי גרם לחבית לנטף ולאבד מה שבתוכה? היוצר שהניח בו את הצרור!
כך אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולם בראת בנו יצר הרע מנעורינו..."
לפי הדרשה הזו, העובדה שאלוקים הוא היוצר ואנחנו החומר הופכת את אלוקים לאחראי ומסירה מעלינו במידה מסוימת אחריות. המדרש מביא משל ליוצר שיצר חבית ולא הקפיד מספיק (נותר שם צרור - אבן) ועל כן החבית מטפטפת. על מי האחריות? כמובן על היוצר. אלוקים ברא את האדם 'דפוק', יש בו יצר הרע, ועל כן האחריות היא עליו.
יש משהו כמעט נהיליסטי באמירה הזו. לא האדם אחראי לחטאיו אלא בוראו. אך עד רמה מסוימת יש משהו בריא מאוד בנקודת המבט הזו. ההכרה בכך שחטאינו ונפילותינו ופגמינו, הינם חלק מהחיים, היא מתכון לחיים שקולים, חיים ש'יראת החטא' שבהם אינה הופכת להיסטריה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
באדיבות אתר 929