מדוע היה קשה כל כך לבטל את עבודת הבמות? ומה הקשר בין ביטול הבמות לבין הבאת התרומות והמעשרות למקדש?
הבמות המותרות בהן עבדו לשם ה', הן צורך טבעי של כל קהילה, בדיוק כמו בתי הכנסת שלנו – תארו לכם שיצוו עלינו לסגור את כל בתי הכנסת ולהתפלל לה' רק בהר הבית האחד והיחיד. אולי חילונים יעמדו בדרישה כזאת, אבל שום קהילה דתית לא תעמוד בזה! לכן נאמר תדיר "עוד העם מזַבחים ומקַטרים בבמות", והכוונה לשם ה'.
לדעתי, בתי הכנסת שלנו הן 'פשרה יהודית היסטורית', בין הצורך לבין דרישות התורה. כאשר הפסיקו להקריב קרבנות ולהקטיר קטורת בבמות, ועל פי דרכו של עזרא הסופר הוציאו את ספר התורה השלם לקרוא בו מעל הבימה, הפכו הבמות לבתי כנסת. זה לא קרה ברגע אחד, אלא בתהליך היסטורי של פשרה גאונית.
מצאתי לזה הוכחה ברורה בקרב 'ביתא ישראל' באתיופיה, שם הקריבו קרבנות ב'מֶסגיד' כמעט עד ימינו, כמו שנהגו רבים מיהודי מצרים בימי בית שני (=מקדש חוניו)[1].
כאשר אמרו השליחים מארץ ישראל, שאפילו ב'ירושלים', משאת נפשם וכיסופיהם, אין קרבנות כיום, הם קיבלו זאת בלב שלם, והפסיקו להקריב – ה'מֶסגיד' הפך לבית כנסת גם באתיופיה, כאלפיים שנה אחרי שזה קרה בבבל.
אבל מה הקשר בין ביטול הבמות בימי חזקיהו, לבין התרומות והמעשרות?
הבמות היו מרכזים של קהילות, וברור שרוב התרומות והמעשרות היו מובאים אליהם, ושם גם היו מחלקים לכוהנים, לויים, עניים ואביונים 'בשעריך'. מצוות הצדקה של התורה היו מתקיימות במסגרות הקהילתיות. להפרטה הזאת יש יתרונות, שאסור להתעלם מהם, כמו לקופות צדקה וגמ"ח, שאנו מכירים כמעט בכל קהילה.
אבל חסר בכל זה תקציב לאומי מרכזי, בגודל ובהיקף של 'ביטוח לאומי'[2] ותקציבי רווחה. על פגמים חמורים בתרומות ומעשרות צעק הנביא מלאכי (א', יג-יד), וגם הבטיח (ג', י): "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר (=במקדש ה' האחד), וִיהִי טֶרֶף בביתי (=לכל נזקק), ובחנוני נא בזאת אמר ה' צ-באות, אם לא אפתח לכם את אֲרֻבּוֹת השמים, וַהֲריקֹתי לכם ברכה עד בלי די"!
לכן, התוצאה העיקרית של ביטול הבמות הייתה הבאה למקדש של "עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת", שהצטברו מהקציר עד האסיף – "בחֹדש השלִשי החלו העֲרֵמות לִיסוֹד (=לבסיס), ובחֹדש השביעי כִּלוּ" – "וכִפרֹץ הדבר (=ההרגל להביא למקדש) הִרבּוּ בני ישראל ראשית דגן תירוש ויצהר ודבש (=תאנים ותמרים), וכל תבואת שדה ומעשר הכל (=משאר הגידולים), לָרֹב הביאו... מעשר בקר וצאן ומעשר הקדשים..." (לא, ה-ז).
חזקיהו ברך את העם בשם ה', ומיד דרש וארגן את הלשכות ואת מנגנוני החלוקה עם האחראים "אשר נִקְבוּ בשמות", במיוחד למערכות הכוהנים והלויים לפי חוקי התורה, כדי לעשות "הטוב והישר והאמת לפני ה' א-להיו" (לא, יט-כ).
ובכל אלה קשה לי, ואני תוהה בעניות דעתי, מדוע לא נזכרו העניים והאביונים בהדגשה יתירה, כפי שאנו קוראים בתורה (דברים ט"ו), ובתוכחות הנביאים מימי חזקיהו (ישעיהו א'; מיכה ג') – האם יש קשר בין נבואות התוכחה הקשות שיתממשו באסונות ובחורבן, לבין הדגשת היתר של מעמד הכהונה והלויים, והעלמת הדלים והאביונים, בחלוקת האוצרות שהובאו למקדש האחד משפע הברכה בכל הארץ (לא, י)?
________________
[1] על הקרבה בבית חוניו, ראו מגילה י' ע"א, ועל ההקרבה ב'מֶסגיד', ראו בספרי זכור ושמור – טבע והיסטוריה נפגשים בשבת ובלוח החגים, עמ' 407 הערה 22.
[2] גם כשיש לנו 'ביטוח לאומי' ותקציבי רווחה, אנו שומעים זעקות כמעט בכל יום, ועם כל זה, אוי לנו אם לא היו.