האיסור לאכול דם מופיע בכמה מקומות בספר ויקרא, ומהמקומות השונים ניתן ללמוד שני טעמים שונים לאיסור אכילת הדם: ראשית - הדם נאסר באכילה מפני שהינו חלק ממערכת הקרבנות. ושנית - הדם הוא הנפש, ולכן לא ראוי לאכלו.
בפרקים ג' ו-ז' מופיע איסור אכילת דם בצמוד לאיסור החֵלֶב, ואילו בפרק י"ז מופיע רק איסור דם, ולא נזכר איסור החֵלֶב. עובדה זו מרמזת על משמעות הופעתו של איסור הדם בפרקי הקרבנות: בפרקים אלו הוא מופיע רק בהקשרו הפולחני - כשם שהחֵלֶב אסור מפני שהוא קרב על המזבח, כך נאסר הדם מאותה סיבה. זו בודאי גם הסיבה לכך שהאיסור נזכר דווקא בצמוד לקרבן שלמים, שהרי שאר החלקים בקרבן זה נאכלים לבעלים או לכהנים, ורק החֵלֶב והדם קרבים. נראה שזו גם הסיבה למיקוד האיסור בפרק ז' לעוף ולבהמה: "וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה" (ז', כ"ו). דם חיה לא נאסר, מפני שמן הטעם הפולחני אין לאסור דם חיה, שהרי חיות אינן מוקרבות.
בפרק י"ז התחדש הטעם המוסרי: "כי נפש הבשר בדם היא" (י"ז, יא) ולכן רק בפרק זה נאסר גם דם החיה. ואכן, החֵלֶב אסור רק בשור, כשב ועז מהם קרב קרבן לה' ולא בחיה (ז, כ"ה), בניגוד לדם האסור גם בחיה וגם בבהמה (י"ז, יג-יד).
אולם, עדיין אנו צריכים להסביר מדוע האיסור נאמר פעם אחת בפרק ג', במערכת הקרבנות הראשונה, ופעם שנייה בפרק ז'. מסתבר שכפילות הציוויים נובעת מכפילות המערכות הכללית של הציווי על הקרבנות: פרשת ויקרא כוללת את מערכת הקרבנות השלמה, והיא אמורה לכלל ישראל (א', ב). לכן, הדינים הבאים בה קשורים בעיקר לזווית הראיה של הבעלים המביא את הקרבן, כגון: איזו בהמה מקריבים, מהי הסיבה להבאתה, וטקס ההקרבה העיקרי. פרשת צו אמורה לכהנים (ו', ב), וגם היא כוללת ציווי על כל הקרבנות (הנקראים בה 'תורות'), אך בה מודגשת בעיקר זווית הראיה של הכהן.
ייתכן שהאיסור הפולחני עצמו נובע משני מקורות שונים: יש בשימוש בדם בעבודת הקרבן צד של שלילה וצד של חיוב; מחד, הוא שולל את סעודת הזבח הפגאנית שכללה כנראה גם את אכילת הדם, שכן העלאת הדם על המזבח מונעת את אכילתו, מאידך, הוא נושא אופי חיובי, מפני ש"נפש הבשר בדם היא", ולכן יש בו כוח כפרה. מנקודת הראות של ישראל המקריב, ברור שהוא אינו יכול לאכול את הדם, שהרי הדם מכפר על חטאו על ידי ריצויו על המזבח. אולם, נימוק זה אינו בהכרח תופס עבור הכהנים, שכן אכילת הדם על ידי הכהנים יכולה הייתה להיות, כמו אכילת הבשר עצמו ,'משולחן גבוה', דהיינו הם אוכלים בשם המזבח ולא במקומו. על כן, יש טעם לצוות על האיסור גם בפרשה העוסקת בהוראות לכוהנים, כדי לשלול את האפשרות שאכילת הדם תיהפך לצורה לגיטימית של פולחן.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון