דוד נאלץ להילחם בפלשתים כמה פעמים. בכל הפעמים הוא שואל בה' בתחילה ורק לפי דברו הוא נלחם. בזה שונה הוא משאול שניהל את מלחמותיו לפעמים על דעת עצמו.
בפרקנו נשלמת המלכתו של דוד על ישראל. דוד אינו רק מלך שנמשח על פי ה' אלא גם התקבל על רוב העם. ישנה הסכמה הן מלמעלה והן מלמטה על כך שהוא יהיה המלך על ישראל. שוב מופיעה בפי העם הקביעה כי המלך הוא המוציא ומביא את העם למלחמה. כך מתוארת דרישת העם משמואל (שמואל א ח') כשהם מבקשים ממנו מלך. ואכן תפקידיו של דוד הם להוציא את העם למלחמה וכן לשפוט את העם.
שמואל התנגד לבקשת העם למלך בתחילה כיון שהמלך עלול להפקיע את התלות של העם בקב"ה. במקום שבעת צרה הם יתפללו לה' ויזעקו אליו על מנת שיביא להם מושיע הם יבטחו במלך בשר ודם שיהווה חציצה בין העם לה'. משום כך הזהיר אותם שמואל (שם י"ב) שהם וגם המלך מחוייבים לשמוע אל דבר ה' על מנת שתיכון מלכותו.
שאול נכשל בעניין זה פעמיים, הן במלחמה נגד פלשתים והן במלחמה נגד עמלק. הוא לא ציית לה' באופן מלא ומשום כך נפסקה מלכותו. דוד כנראה לומד את הלקח. הוא שואל באורים ותומים על כל צעד ושעל (על כך קראו גם במדרש תהילים). החל מהשאלה בדבר ביסוס מלכותו בחברון, דרך השאלה האם לרדת להלחם באויבי ישראל. ה' מנחה אותו בכל מלחמה ומלחמה מה עליו לעשות על מנת לנצח את האויבים.
רק כך רואים כולם כי בעצם המלך הוא רק מתווך בין העם לה' ואינו בעל מעמד בפני עצמו. מלכות כזאת היא מלכות שיכולה להיכון לעד ולנצח נצחים כיוון שהיא יונקת את כוחה מהאינסוף, ממלך מלכי המלכים, הקב"ה.