המשורר מתאר תלות גדולה בה' ומדגיש כי המלחמה, האויבים והברית שכרתו העמים שמסביב אינם שייכים לעם ישראל, אלא לקב"ה: זו מלחמתו שלו, אויביו שלו וברית כנגדו. מה פשר העניין?
המזמור נחלק לארבעה חלקים מלבד כותרת המזמור (א): בחלק הראשון (ב-ו) פונה המשורר אל ה' בבקשה שלא יתעלם מהברית שעשו העמים נגד עם ישראל; בחלק השני (ז-ט) מפרט המשורר את שמות העמים הצרים על ישראל; בחלק השלישי (י-טז) המשורר מבקש מה' שיפרע בהם; ובחלק הרביעי (יז-יט) מבהיר המשורר את מטרת הפגיעה בגויים: "וידעו כי אתה שמך ה' לבדך עליון על כל הארץ".
בניגוד למזמורי התלונה החריפים שנתקלנו בהם קודם לכן, כאן אין פקפוק באמונה שה' יושיע. המשורר משוכנע שה' יושיע את העם שהרי כולם צריכים לדעת "כי אתה שמך ה' לבדך עליון על כל הארץ" (יט).
ובכל זאת המשורר תולה את כל תיאורי השייכות לה'. כלומר מבחינתו המלחמה שמתוארת כאן היא לא בין עם ישראל לשאר העמים, אלא בין ה' והעמים. כך למשל האויבים לא מתוארים כאויבים של העם אלא: "אויביך... ומשנאיך" (ג), הברית שלהם היא נגד ה': "עליך ברית יכרתו" (ו). למעשה גם ההושעה מיוחסת לה' לחלוטין: המשורר מזכיר את זבח וצלמנע בימי גדעון – אך מצד המשורר ההושעה אז הייתה מאת ה' "שיתמו נדיבמו כערב וכזאב" (יב). כך גם היום ה' הוא זה שצריך להושיע: "כן תרדפם בסערך ובסופתך תבהלם" (טז).
ייתכן שהדגשת התלות בה' (בניגוד למזמורי התלונה האחרים שנתקלנו בהם) קשורה לכך שהמזמור כנראה מוקדם יחסית (סביב תקופת השופטים) ומבחינת האמונה של העם, ה' הוא מושיעם הבלעדי. המלחמות שנערכות הן רק ביטוי למלחמה שה' עורך ממקום מושבו.