מה היה החשש שניקר בליבם של המרגלים עד כדי כך שלא רצו להיכנס לארץ חמדה? נראה כי שורש החשש היה בלקחת אחריות על הצדדים הממשיים של החיים.
בעיקרו של דבר בעיית הכניסה לארץ היא הבעיה של קבלת האחריות על הצד הגשמי, הכלכלי והממשי של החיים. כל האחריות הזו פירושה, שכבר אין לי עולם רגוע בו אני יכול לשבת ולעסוק בתורה בשקט. אני הולך למקום, בו החיים שלי נכנסים לתוך עבודה מתמדת — עבודת החיים עם כל מה שיש בה. זה עולם לגמרי אחר: לעומת כל הרוחניות שהייתה כשישבתי במקום יפה ונחמד כל כך ומעלי היו ענני כבוד, פה כבר אין מעלי ענני כבוד, מה שיש מעלי זה ענני גשם או חמסין. עם זה אני צריך לחיות, ובזה אני צריך להיאבק.
אם אדם חי על המן במדבר והוא רוצה לשמור שבת — אין דבר קל מזה. אבל אם הוא חי בארץ, כל ארץ שהיא, זה אומר שהוא צריך לאבד ימי עבודה, ולפעמים הוא לא יכול להרשות לעצמו לאבד אותם. זה נכון לגבי שבת או חג, ולגבי כל המצוות.
״ארץ אוכלת יושביה״ (לב) פירושו שלוקחים אדם שישב ולמד לו כך וכך שנים, והעולם היה שייך למישהו אחר, ועכשיו כל העול נופל עליו. כשאדם כזה נכנס לארץ והוא צריך להשתלב בה, היא אוכלת אותו כפשוטו ממש.
כשהמרגלים באים ואומרים ״ארץ אוכלת יושביה היא״, הם בעצם אומרים: ׳זו מדינה נורמלית, ארץ ככל הארצות. אל תחשבו שבכל בוקר יהיה נס. יכול להיות שזו ארץ נפלאה, אבל עדיין — אנשים נולדים בה, אנשים מתים בה, יש בה מלחמות, יש בה קרבות, יש בה דברים קשים, יש בה חקלאות, צריך לעבוד — ובתוך כל זה, אנחנו נאבד את כל האישיות שלנו. אז טוב לנו להישאר במדבר, למה ללכת לארץ ישראל ולאבד את העצמיות שלנו?׳
אמנם, בתורה לכאורה ההכרעה בשאלה הזו היא חד־משמעית, אבל מתברר שהיא ממשיכה לנסר בעם ישראל: טוב להיות במדבר, או טוב להיות בארץ ישראל?
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'חיי עולם: שיחות על פרשת השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר