הקטרה - מגשמיות לרוחניות

 
המילה "להקטיר" איננה זהה למילה "לשרוף", אלא משמעותה "להפוך לעשן". פעולת ההקטרה זהה לפעולת השריפה, אך במובן החיובי של טרנספורמציה על ידי האש, ולא במובן השלילי של השמדה על ידי אש. השריפה אינה רק מכלה, אלא גם יוצרת משהו – עשן.

בהקטרת הקטורת העשן הוא התוצאה הרצויה, כיוון שהעשן הוא זה שמפיק את הריח. מדוע משתמשת התורה בפועל 'הקטיר' גם בהקשר של הקרבנות? האם גם שם אנו מעוניינים בעשן שהוא התוצאה של שריפת הקרבן?

נראה לי כי אם הקרבת בהמה מאופיינת כ"הפיכת הבשר לעשן", אזי המשמעות הפנימית של הפעולה היא "הפיכת החומר לרוח". עשן מסמל משהו רוחני. הקשר בין העשן לרוחניות מבוטא על ידי צירוף המילים "ריח ניחוח". ה"ריח" קשור, כמובן, בקשר הדוק ל"רוח". הרחה נתפסת כפעולה רוחנית, הנאה של הנפש ולא של הגוף (זהו הבסיס להכללת הבשמים בהבדלה, על מנת ללוות את הנשמה היתרה בעזיבתה). הבשר הוא המזון של הגוף; העשן, כנושא את ריח הניחוח, הוא מזון הנפש. במילים אחרות, הקטרה היא התהליך שבו אנו ממירים את הסמל האולטימטיבי של הגשמיות, הבשר, והופכים אותו לסמל האולטימטיבי של הרוחניות, העשן העולה השמיימה.

הבעיה המרכזית של הקשר בין האדם לא-להים היא הפער האינסופי הקיים ביניהם, בין המושלם לפגום ומושחת, בין הנשגב והנצחי לארצי והזמני. הקרבנות הם התשובה לבעיה זו. הקרבן יוצר קשר מטאפיסי ממשי בכך שהוא מגשר על הפער, בכך שהוא הופך ממש את הגשמי לרוחני. 

כיוון שגשר הוא, מעצם הגדרתו, דו-כיווני, איננו אמורים להיות מופתעים מכך שמקורות שונים רואים בקרבנות התמיד את האמצעי דרכו יורדת פרנסה לעולם מאת ה'. אם הגשמי יכול להפוך לרוחני, אזי הרוחני יכול להפוך לגשמי; במילים אחרות, גשם (תרתי משמע) יכול לרדת מן השמיים. 

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון