הקיצוניות מזיקה

בפרקנו אנחנו פוגשים את שאול באמצעו של המדרון התלול שבו נפשו מתגלגלת ונחבטת, בדרכה אל התהום. "סֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים" (יח) - הוא מצווה על דואג, והלה הורג בחרבו שמונים וחמישה כוהני ה', ומחריב את העיר. ניתן לדמיין את רגע השתיקה שהשתרר ברגע שיצאו מפיו של שאול המילים - "סֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים". אל רגעי השתיקה הללו נכנס המדרש בתלמוד הבבלי (יומא כב, ב) וממלא אותם בבת קול משמים:

"... ובשעה שאמר לו שאול לדואג (שמואל א כ"ב, יח) "סוב אתה ופגע בכהנים", יצאה בת קול ואמרה לו (קהלת ז, יז) "אל תרשע הרבה"".

לבת הקול הזו שיצאה מהשמים, קדמה בת קול אחרת. וכך מתאר המדרש:

"בשעה שאמר לו הקב"ה לשאול (שמואל א ט"ו, ג) "לך והכית את עמלק", אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה, ואם אדם חטא בהמה מה חטאה, ואם גדולים חטאו קטנים מה חטאו? יצאה בת קול ואמרה לו (קהלת ז', טז) "אל תהי צדיק הרבה"".

על פי הדרשה, החמלה שחמל שאול על הצאן במלחמת עמלק מתפרשת כמשמעותה בימינו - רחמים. הסיבה לסטייה של שאול מהצו הא-לוהי במלחמה עם עמלק היא מוסרית - מדוע להרוג נשים, ילדים וצאן? על כך יצאה בת קול ואמרה לו - אל תהיה צדיק יותר מדי. או בלשון המדרש במקום אחר - אל תהיה צדיק יותר מבוראך.

ההסבר לדרישה המוזרה הזו - לא להיות צדיק יותר מדי - היא הבת קול השנייה המופנית כנגד שאול. שאול המתואר כצדיק מדי במלחמת עמלק, מתואר כרשע מאין כמותו בעת שהוא פוגע בכוהני ה'. האיש שהתקומם אל מול הצו כנגד עמלק - "וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד-שֶֹה מִגָּמָל וְעַד-חֲמוֹר" (ט"ו, ג), לא ממצמץ כאשר הוא מְצַוֶּוה על טבח בבני עמו: "וְאֵת נֹב עִיר-הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי-חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶֹה לְפִי-חָרֶב" (יט).

שתי בנות הקול מצטטות את שני הפסוקים העוקבים בספר קהלת:
"אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם.
אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְאַל תְּהִי סָכָל לָמָּה תָמוּת בְּלֹא עִתֶּךָ" (קהלת ז, טז-יז)

אל תהיה צדיק יותר מדי, אל תהיה רשע יותר מדי. כאשר המשקל הנפשי נוטה יותר מדי לכיוון אחד, האיזון הנפשי מתערער, המערכת מתחילה להיטלטל ומרחבי השיגעון נפתחים לפני הנפש.

באדיבות אתר 929