בפרשיית הקללות והברכות אנו רואים כי הקללות מרובות יותר מהברכות. מהי סיבת הדבר? נראה שמציאות של קללה הרבה יותר שכיחה בעולמנו מאשר זו של ברכה.
התהליך שיוצר מציאות של קללה הוא הרבה יותר פשוט מאשר יצירת ברכה, ולא בגלל שאנשים הם רשעים, אלא משום שברגע שדבר יוצא מסדרו הרגיל הוא כבר קללה. בטבע המציאות יש יותר מקום לקללות מאשר לברכות, משום שברכה היא, בעצם, הגבול האופטימלי של אדם. כשחם מדי - אז חם לי, כשקר מדי - קר לי, כשגשום - אני רטוב, וכן הלאה. ממילא, הגבול אצל האדם הוא מאוד עדין, ואם נוטים לצד מסוים, זה כבר לא טוב. כמו שכתוב בגמרא (תענית כג, א): ״בניך אינן יכולים לקבל לא רוב טובה ולא רוב קללה״. גם אם אומרים לאדם שיהיה לו יותר ויותר באיזה דבר, זה לא פשוט שיהיה לו גם טוב יותר.
העני במשלי (ל', ח) אומר: ״רֵאשׁ [דלות] ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חֻקִי״. זאת אומרת, שיש בעיות של עני ויש ניסיונות של עני; יש בעיות של עשיר ויש ניסיונות של עשיר. לא פשוט שאם נקבל עוד קצת ועוד קצת, המצב באמת יהיה טוב יותר. מתברר, שאחרי גבול מסוים של רוב טובה זה מפסיק להיות נעים, בהמשך, זה אף הופך להיות לא נעים, ולבסוף - זה הופך להיות כואב. בכל דבר ששייך לתענוגות הגשמיים של העולם, ישנו שלב בו ככל שמקבלים יותר זה נעשה יותר בלתי נעים.
הקדמה זו נועדה כדי להסביר שבעולם שלנו יש יותר מקום לקללות; אולם אם מותר גם כן לבוא בטענות כלפי הקב״ה, לפחות עכשיו בימי הסליחות: במה ששייך לקללות - הקב״ה מילא את כולן. כל הקללות, אחת אחת, נתקיימו בנו - אלה שבספר ויקרא, אלה שכאן, ואלה שבספר יחזקאל. אך בנוגע לברכות, אנחנו עדיין מחכים לכמה וכמה דברים מהקב״ה.
אם הקב״ה היה נאמן להביא עלינו את כל הקללות, הוא בוודאי גם יביא עלינו את הברכות. כל זמן שלא התקיימו כל הדברים האלה, אפשר היה לומר שזה יקרה בימים רחוקים, אולם עכשיו, שבימינו התרחשו הקללות שאיש לא היה מאמין שיבואו, ודאי שיתקיימו גם הברכות.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'חיי עולם: שיחות על פרשת השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר