הרי ישראל מבטאים את ממד הזיכרון והעדות. הם מתייצבים לאורך הדורות כדי להזכיר מה היה כאן בזמן התפארת, מה נותר בזמן החורבן, ולמה יש לייחל ולקוות בזמן שיבת ציון.
הפנייה בנבואה להרים בכלל ולהרי ישראל בפרט, יכולה להיות מטעמים שונים. ראשית, מקומו של מקדשנו הוא "הר השם" וירושלים בכלל "הרים סביב לה". אולם מעבר לכך, התחושה היא שבהרים יש ממד מעבר לזמן, ואולי גם חריגה מסוימת ממגבלות המקום, כיון שהם מתנשאים מעל המישור ומעל העמקים.
הרי ישראל קשורים בבשורות טובות מצד אחד, ובכישלון הגדול של עבודת אלילים מצד שני. ואכן הנביא יחזקאל מזכיר את כל כלי העבודה הזרה אשר התחברו בידי החוטאים להרים ולגבעות, לאפיקים ולגאיות. כל מקום שיש בו יופי והוד, נשבה בידי יצר העבודה הזרה. אותו כישלון נורא של אנשי הבית הראשון, אשר מביאים על עצמם את החורבן.
אולם לעניות דעתי הרי ישראל מבטאים גם את ממד הזיכרון והעדות. הם מתייצבים לאורך הדורות כדי להזכיר מה היה כאן בזמן התפארת, מה נותר בזמן החורבן, ולמה יש לייחל ולקוות בזמן שיבת ציון.
הנביא מזכיר כאן את פליטי החרב אשר יישארו כעדים. "והותרתי בהיות לכם פליטי חרב בגוים, בהִזרותיכם בארצות. וזכרו פליטיכם אותי בגוים אשר נשבו שם אשר נשברתי את לִבם הזונה אשר סר מעלי..." (ח-ט).
ואכן, החל משירת "האזינו" של משה רבנו, השמים והארץ הם עדים קבועים ונאמנים לדבר הנבואה. וכאן אצל נביאנו לא רק הפליטים בשר ודם נותרים ומעידים, אלא גם ההרים ש"ארחו" את עבודת האלילים, ימצאו את הדרך למסור הלאה את הכישלון וגם את תיקונו.
באדיבות אתר 929