השאול

תוך כדי הבקשה/הודאה של המשורר לה' הוא אומר: "כִּי חַסְדְּךָ גָּדוֹל עָלָי וְהִצַּלְתָּ נַפְשִׁי מִשְּׁאוֹל תַּחְתִּיָּה" (יג). מהי אותה שאול שמדבר עליה המשורר והאם המקרא מאמין בקיומה של השאול?

השאול נזכר פעמים רבות במקרא. בפעם הראשונה השאול נזכר בדברי יעקב לבניו: "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו" (בראשית ל"ז, לה). על פי פסוק זה וגם על פי פסוקים רבים אחרים, השאול נמצא בתחתית העולם: "כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית" (דברים ל"ב, כב).

השאול מוכר לנו ממיתוסים אוגריתיים כמקום מושבו של האל הכנעני מות. האל מות מעוניין במוות של אנשים, וכך כותב מ"ד קאסוטו: "כשם שכל חיה נכספת למה שנחוץ לה לפי טבעה, כך מות לפי טבעו נכסף תמיד להמית לאסוף במספר רב גופות של מתים זו על גבי זו... ואת המתים הוא בולע ואינו יודע שבעה. בשתי ידיו הוא מקרב אותם אל פיו ואת דמם הוא שותה בכוס גדולה כמו כד" (ענת, עמ' 48-49).

נראה כי גם במקרא יש רמזים לאל הכנעני מות, כך למשל: "כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינו" (ירמיהו ט', כ) – כאשר מבינים שמקום מושבו של האל מות הוא בתחתית, ניתן להבין את ההוראה "עלה מות בחלונינו" – עלה מהשאול כדי לטבוח בנו.

המקרא כמובן לא מייחס למות - האל הכנעני שהוא מלך השאול - תכונות אלוהיות. בניגוד לתפיסה האלילית ה' לא יורד לשאול מכיוון שאין הוא מוגבל לכוחות הטבע ואינו מוגבל בזמן (במיתוס שהזכרנו האל בעל יורד לשאול למשל). כך למשל הכתוב בירמיהו לא מתנסח "עלה המות בחלונינו" אלא בלי ה' היידוע, הנביא אמנם משתמש ברמז לאל מות אך מציג כיצד מות הוא לא אל אלא תופעה (כך גם ב'דעת מקרא' שם). לא נראה שסופרי המקרא האמינו בקיום האל מות או שהשאול הוא מקום עם אופי מאיים במיוחד. לפי רוב המופעים של המילה 'שאול' נראה כי הכוונה למקום המתים, ולא משהו שהוא מעבר לכך. למשל: "לפי אמונת הקדמונים נמצא השאול - אליו יורדות רוחות המתים - במעמקי ארץ. והחכם דמה את השאול למעין בריה הבולעת את כל היורד אליה והיא אינה יודעת אף פעם שבעה: "נבלעם כשאול חיים, ותמימים כיורדי בור" (משלי א', יב); "שאול ואבדה לא תשבענה" (שם כ"ז, כ)... כל מת קרוי בעברית יורד שאול" (יהודה קיל ב'דעת מקרא' לבראשית ל"ז, לה)

כדאי לציין בהקשר הזה את הפסוקים מישעיהו י"ד, המובאים כחלק מ"משא בבל": "שְׁאוֹל מִתַּחַת רָגְזָה לְךָ לִקְרַאת בּוֹאֶךָ עוֹרֵר לְךָ רְפָאִים כָּל עַתּוּדֵי אָרֶץ הֵקִים מִכִּסְאוֹתָם כֹּל מַלְכֵי גוֹיִם: כֻּלָּם יַעֲנוּ וְיֹאמְרוּ אֵלֶיךָ גַּם אַתָּה חֻלֵּיתָ כָמוֹנוּ אֵלֵינוּ נִמְשָׁלְתָּ: הוּרַד שְׁאוֹל גְּאוֹנֶךָ הֶמְיַת נְבָלֶיךָ תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה" (ישעיהו י"ד, ט-יא). זהו אולי התיאור הארוך והבוטה ביותר שיש במקרא על השאול, אך וודאי הוא שהנביא לא האמין במה שכתב כאן, אלא הציג למלך בבל דימוי שהוא "לשיטתו". הנביא לועג לאמונות האליליות גם בהמשך הפרק: "אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר" (שם, יב): "כתוב זה נאמר בדימוים של עמי הקדם שהמתים ורוחותיהם שרויים בשאול, והיא כעין בור גדול שמתחת לארץ. וכן כל המשך העניין... והנבואה מביאה כל זה דרך לעג" (עמוס חכם ב'דעת מקרא' לישעיהו י"ד, ט).

כך שבכל מקרה השאול אינו אלא מקום המתים. סופרי המקרא משתמשים בשמות המוכרים לסביבה ולכן בוחרים להשתמש במונח זה, ולא בגלל אמונה במושגים של שאול והאל מות.