השבטיות בחרפתה

ספר שופטים כולו מתאר את ההתפלגות השבטית אותה ידע עם ישראל בימי שפוט השופטים, כאשר כל שבט חי כמעט לעצמו, מתמודד עם בעיותיו לבדו, ואינו נותן כתף לשבט השכן כאשר הוא במצוקה.
ביטוי חריף למצב זה מצאנו בשירת דבורה, בה מתרעמת דבורה הנביאה על האדישות אותה הפגינו השבטים המרוחקים שלא היו ב'קו העימות' עם האויב. וכך אנו מוצאים גם דוגמאות רבות לאורך הספר.
אולם דומה שהמקרה המסופר בפרקנו, הוא הדוגמא הקשה מכל לאדישות הנוראה למצוקת אחים: "וַיֹּאמֶר לְאַנְשֵׁי סֻכּוֹת תְּנוּ נָא כִּכְּרוֹת לֶחֶם לָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי כִּי עֲיֵפִים הֵם וְאָנֹכִי רֹדֵף אַחֲרֵי זֶבַח וְצַלְמֻנָּע מַלְכֵי מִדְיָן: וַיֹּאמֶר שָׂרֵי סֻכּוֹת הֲכַף זֶבַח וְצַלְמֻנָּע עַתָּה בְּיָדֶךָ כִּי נִתֵּן לִצְבָאֲךָ לָחֶם" (ה-ו)
אם עד עתה חזינו באדישות השבטים לקרב שאינו נוגע אליהם, באי התגייסות כללית להבטחת שלומם של כלל שבטי ישראל, הרי שכעת אנו עדים ל'עליית מדרגה' חמורה ברמת האדישות, בסירובם המתמיה של אנשי סוכות ופנואל, ערים השייכות לשבטי עבר הירדן המזרחי, קרוב מאד למוקד המלחמה ו'על הדרך' בה נס האויב בחזרה למדיין, להגיש עזרה הומניטרית בסיסית לקומץ חיילים (300) שהכריעו והניסו צבא אדיר, והושיעו את ישראל תשועה גדולה מכל בחינה שהיא.
הלוא על סירוב דומה מצד בני עמון ומואב, שהם עמים אחרים, נכרים, צוה ה' את ישראל לדחות ולהרחיק אומות אלו מלבוא בקהל: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'... עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (דברים כ"ג, ד), ואם כך מתייחסת התורה לעמים אחרים שסירבו, מה נאמר על אחינו אנשי סוכות ופנואל שסירבו לתת קצת לחם למושיעיו של ישראל?!

עוד על אותו עניין ניתן לקרוא בפוסט מאת הרב משה כהן, 'הפילוג בישראל'