משנקרע הקרע מוכרח דוד להימלט, והוא בורח לנוב. משזה לא מצליח מנסה דוד לברוח אל ארץ פלשתים. הוא בורח על נפשו כמוכה גורל אך הפלשתים רואים בו את מושיעם של ישראל. והם אכן רואים נכוחה.
משנקרע הקרע מוכרח דוד להימלט, והוא בורח לנוב, אף שזו אינה עומדת במסלול בריחתו ואינה מקום מתאים להצטיידות.
דוד עודנו נבוך ומחפש את דרכו. הוא פונה לשני כיוונים מנוגדים, בלתי אפשריים ובלתי מציאותיים. מחד - שוב בריחה אל ה' (כבריחתו הראשונה אל שמואל). נוב היא עיר מקלט, אי של שקט בתוך שטף החיים. אלא שדוד מוצא שם את דואג. מתברר לו שגם נוב אינה מחוץ למסגרת. משנחסם כיוון זה בורח דוד אל הקצה השני - אל פלשתים. שוב כיוון קיצוני, בלתי ריאלי ובלתי אפשרי. דוד עוד ילמד שאי אפשר לברוח מן המציאות. עליו לשוב אל תוך מסגרת החיים ולהתקדם בתוכה, עד שיגיע אל הנהגתה.
שלושה דברים ביקש דוד בנוב: לחם, חרב ולשאול בה' (כ"ב, י, טו). לשם הצטיידות יכול היה לפנות גם למקום אחר, אבל מה שביקש דוד נמצא דווקא בנוב. יוצא הוא עתה לדרך חדשה, מסוכנת ומנוגדת לרוחו ולאופיו. הוא זקוק, על כן לסעד עליון; הוא הולך לשאול בה'. והוא מקבל בנוב את חרב גלית, המסמלת יותר מכל את מקור גבורתו.
דוד בורח, נרדף על נפשו, עשוק ומסכן. נדמה לו שכלו כל הקצין, אבל הפלשתים רואים בו את "מלך הארץ" (יב). הם רואים בו לא את מוכה הגורל, חדל האונים, אלא את מושיעם וגואלם של ישראל. והם אכן רואים נכוחה.
כך מתרחשת בריחתו של דוד בשני מעגלים מקבילים. המעגל הראשון נחתם בפגישתם המחודשת של שאול ודוד אצל שמואל (י"ט) בגילוי נבואי ואלוקי, ומסתיים בציפיה להשלמה ולאחדות בית ישראל. ואילו המעגל השני, פרי בחירת האדם, כולו שבר וחורבן. שאול יורד ודוד יורד. שאול מתגלה בקטנותו ודוד יורד מן הארץ; יורד אל האויב, יורד מדעתו ומתחזה למשוגע. הקשר אל הארץ והאומה כאילו נותק, וגם צלם אלוקים כביכול נמחק.
אך זו דרכו של הגואל. משה רבינו גדל בבית פרעה, והמשיח, לעתיד לבוא, יושב בפתחה של רומי בין המנוגעים. מן הטומאה, משערה של רומי, הוא הולך ומתעלה, משם הוא קם וגואל. המרחק מן הדומה בעיני הבריות לשגעון עד גאון הנבואה אינו גדול.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'עוז מלך – עיונים בספר שמואל', בהוצאת מדרשת הגולן