השגחת ה' על כלל ישראל

באופן פשוט, עיקר המזמור בא לקיים את הנאמר בחתימתו: "רומה ה' בעזך נשירה ונזמרה גבורתך" (יד), והוא מהווה מזמור שבח לה' על התמיכה שמקבל המלך הבוטח בו.

מזמור זה שונה ממזמורי התהילים המתארים את תמיכת ה' ביראיו בכך שהוא מתמקד דווקא במלך שמקבל לכאורה יחס מיוחד, כאשר היחס המתואר במזמור בין בטחונו של המלך בה' לבין הישועה והמענה להם הוא זוכה, הוא ישיר ונקי מספקות ותחנונים.

נראה, שניתן לראות במזמור זה ביטוי לנושא מרכזי ביחס ה' לעם ישראל: הברית שנכרתה בין העם לאלוקים היא ברית של ציבור. עם ישראל כגוף אחד, קיבל על עצמו את הקירבה לה' והאחריות שבאה איתה. המצוות שמוטלות על היחיד, מטרתן ליצור מכל היחידים עם אחד המקשר בין ה' לעמי הארץ, ולכן אדם לא יכול לפטור עצמו מחובתו, ויש אחריות על שאר העם לישר דרכו.

דבר זה משפיע גם לכיוון השני של הברית - ה' דואג ושומר על העם כמכלול ומחויב לו כקבוצה, כאשר האדם הפרטי וההשגחה הפרטית הם ברמת חשיבות שולית יותר. התנ"ך ברובו מתעסק בתולדותיו של עם ישראל. וגם כאשר בימי חזקיה, למשל, ממלכת יהודה כמעט ונחרבת ונותרת בה ירושלים בלבד, מתואר כי ה' מושיע את העם, והדגש הוא על הישרדותו של עם ישראל כמכלול, על אף האובדן הרב. אם כן, היחס בין מעשי האדם לגמולו אינו ישיר - 'צדיק ורע לו רשע וטוב לו'. לכן גם מזמוריו של עובד ה' בתמימות, יתובלו בספק ובתפילה להשגחה אלוקית.

המלך, לעומת זאת, מיצג את כלל העם. מלכותו בצדק היא מימוש הברית שנכרתה בין העם לה'. חיי מלכים, ובייחוד מלכי ישראל, משפיעים ביחס ישיר על גורל עמם. לכן כאשר המלך, כמייצג העם, מקיים את הצד של העם בברית ועובד את ה', מקיים ה' איתו ועם עמו את הבטחתו ותומך במלכותו.  

במזמור השבח הזה מפאר המשורר את עמידתו של ה' בברית על ידי הושעת העם כאשר הם ומלכם ראויים לכך.

לעיון נוסף בעניין המלך כמייצג את כלל ישראל ניתן לשמוע את שיעורו של הרב יהושע ויצמן