משה מספר לעם שהם יסורו מהדרך אחרי מותו. אך עם כל זאת יש בדבריו גם תקווה גדולה: מי שמקלקל יכול גם לתקן, באמצעות הדרכת התורה ש"לא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (כא).

 

מפרק ל"א ועד סוף הספר, התורה מפרטת את פעילותו העניפה של משה בימיו האחרונים עלי אדמות. אמנם הוא מדווח לעם ישראל כי אינו יכול עוד לצאת ולבוא, דהיינו לפעול כמנהיג וכבעל הבית, יהושע הוא המנהיג החדש, אולם ממש עד נשימתו האחרונה, הוא אינו חדל ממשימתו הגדולה: לקשור בקשר בל יינתק בין הקדוש ברוך הוא, לבין בניו, ולהכין את יהושע כיורשו.

אולם לכאורה משה שם לאל את כל המאמץ הכביר הזה. בחזונו אומר משה לעם, מחרה מחזיק אחרי דברי ה': "כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשֹוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה'..." (כט). אם לאחר העמל הרוחני הגדול, זו תהיה התוצאה ההתנהגותית של העם, לשם מה כל המאמץ? ועוד, האם החזון הזה לא יביא איתו מסר של יאוש וחוסר רצון מלכתחילה להתחיל ולטפס במעלה הרוחני הכל-כך קשה? אבל מעל לכל קיימת תמיהה גדולה: משה מעיד על עם ישראל "כִּי לא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (כא). התורה תמיד תהיה נחלתו של עם ישראל, נבואה המתקיימת בנו עד היום (פרוייקט 929 הוא חלק מקיום הנבואה הזאת). כיצד אם כן, יכולים להתקיים זה לצד זה ההשחתה וקיומה של תורה?

מסביר הרב עדין אבן-ישראל, כי דברי משה הם חיסון לקראת הבאות, ותקווה גדולה. כאשר האדם יודע מראש מה תהיינה תוצאות מעשיו הטובים, או חלילה שאינם טובים, יכולתו לעמוד בשעות הרעות עולה בהרבה על מי שמופתע מהרעה שבאה עליו. יש כאן מימד נוסף. בני ישראל מבינים שהם, במו ידיהם גרמו וגורמים לימים הקשים שבאו עליהם. לכן, הם גם יכולים לתקן ולשנות בעצמם את המציאות העגומה. כי מי שיכול לקלקל, בכוחו לתקן, ואין לך תקווה גדולה מזו. העתיד אינו חסום בפניהם, והשערים לעולם אינם ננעלים. אבל איך לתקן? כאן מקומה של ההבטחה על נצחיות התורה: היא הכלי, היא המדריכה, והיא האור, לפיה ילכו ויצליחו. תמיד תהיה לצידכם, השתמשו בה לאורך כל הדורות.   

באדיבות אתר 929