כאן בפרקנו לומד הנביא את השיעור הגדול שלו עצמו. עם כל הכבוד לאדם המביא את דבר האלוקים אל המציאות, המרחק בין ההשגה האנושית לבלתי מושג לא התקצר בכהוא זה.
הנביא נתפס בעינינו כצינור, צינור נאמן שמעביר את הדברים ישירות מהאל אל העולם. המילים שהוא בוחר הן אולי המילים שהוא מנסח בעצמו, אבל התכנים והמסרים הם מה שקובע האלוקים בעצמו. הנביא מדבר בהחלטיות, מוסר את הדברים מלמעלה למטה, ללא פקפוק ובלי הרהור מחדש.
אולם, יש רגעים בהם שטף הדיבור נקטע, הזרם מתהפך והדברים עולים מלמטה למעלה. רגע כזה נחשף לפנינו כעת. נביא החורבן, איש הכאב והזעם מתבקש לפתע למסור מסר של נחמה. לא נאום רגיל אלא מעשה משמעותי, קנין בלתי חוזר - עם מחיר וחוזה ועדים ושמירה קפדנית בכלי חרש. ירמיה עושה ככל שנצטווה וחותם את הקניין במילים בלתי מתפשרות - "עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים, בָּאָרֶץ הַזֹּאת" (טו).
אבל, רגע אחד אחרי, ירמיה ממשיך לדבר והפעם מעצמו. הנביא מתפלל, מי שמביא את דבר האל אל העולם מבקש להביא את דבר העולם אל האל. ירמיה מביע פליאה, התלבטות על המשימה שניתנה לו, תמיהה על הבטחה שנראית כחסרת בסיס. פעמים רבות, ירמיה מתאר את גודלו של הקב"ה אבל הפעם התיאור הזה לא בא להרשים את השומעים אלא להביע את התרשמותו של המשמיע עצמו.
כאן לומד הנביא את השיעור הגדול שלו עצמו. שיעור שגם אנו זוכים להאזין לו. עם כל הכבוד לאדם המביא את דבר האלוקים אל המציאות, המרחק בין ההשגה האנושית לבלתי מושג לא התקצר בכהוא זה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
באדיבות אתר 929