השכנת שלום

נראה שחלוקת אנשי דוד לשתי קבוצות – קבוצה בת ארבע מאות איש, שהצטרפה אל דוד למרדף, וקבוצה בת מאתיים איש, שנותרה מאחור – אינה מקרית. כבר בהיקבץ אנשי דוד אליו ניתן היה להבחין בשתי קבוצות: הגרעין הראשוני מנה ארבע מאות איש: "וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל אִישׁ מָצוֹק וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא וְכָל אִישׁ מַר נֶפֶשׁ וַיְהִי עֲלֵיהֶם לְשָׂר וַיִּהְיוּ עִמּוֹ כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ" (כ"ב, ב) ומאתיים נוספו עליהם מאוחר יותר – "וַיָּקָם דָּוִד וַאֲנָשָׁיו כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ וַיֵּצְאוּ מִקְּעִלָה" (כ"ג, יג). גם בפרשת נבל הכרמלי מצאנו את החלוקה הזאת: "וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ... וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וּמָאתַיִם יָשְׁבוּ עַל הַכֵּלִים" (כ"ה, יג).
ייתכן שארבע מאות האנשים שעלו אחרי דוד גם בסיפור נבל הכרמלי וגם במרדף אחרי עמלק היו אותם ארבע מאות איש של הגרעין המקורי, והמאתיים שישבו על הכלים הם אלו שהצטרפו מאוחר יותר, והיוו תוספת שלא הייתה מגובשת דייה עם הקבוצה המקורית.
בהמשך הסיפור מתגלה מתח בין שתי הקבוצות: ארבע מאות הלוחמים טוענים שלא צריך לחלוק את השלל עם מאתיים האנשים היושבים על הכלים. מתברר שלא היה זה אירוע נקודתי, אלא חלק ממסכת שלמה של מתיחות בין שתי קבוצות במחנהו של דוד.
דוד מתייחס בצורה מכובדת וראויה לאנשים שנותרו מאחור: הוא שואל לשלומם, ועומד על זכותם לקבל מן השלל. טענתו המרכזית היא שהשלל אינו "שלל דוד", כפי שהכריזו אנשיו, אלא הוא "אשר נתן ה' לנו" (כג), ועל כן יש לנהוג בו בדרך ישרה והגונה. גדולתו של דוד היא גם ביכולתו להשכין שלום במחנהו: אמנם הוא נוזף באנשי הבלייעל שעינם הייתה צרה במפגרים, אך בד בבד הוא פונה אליהם בלשון "אֶחי" (שם), וכך מעניק להם תחושת שייכות, המנטרלת את רגשות הגאווה שלהם.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון