מדוע התורה לא מציינת כבר בתחילת הפרק שסדר העבודה נועד ליום הכיפורים? נראה שבכך היא באה ללמדנו שלא לסמוך על 'עיצומו של יום' אלא עלינו להתאמץ ולדקדק בפרטי העבודה המצווה עלינו.
פרק ט"ז כולו עוסק בסדר העבודה ביום הכיפורים לפרטי פרטיו. היינו מצפים אפוא שהעובדה המכרעת שמועד העבודה הוא יום הכיפורים, תצוין כבר בפתח הפרק. אך הנה להפתעתנו אין יום הכיפורים נזכר בתחילת פרק זה אלא בפסוקים הבאים לאחר סדר העבודה (כט-לא). מה פשר היפוך הסדר ומה בא הדבר ללמדנו?
נראים הדברים שכוונת התורה להדגיש, באמצעות הפתיחה בסדר העבודה על כל פרטיו ודקדוקיו, שאין להקל ראש ולומר שעיצומו של יום וכוונת לבנו יכפרו גם אם לא נשקוד על פרטי העבודה המצווה עלינו מגבוה. אדרבה, עלינו להתאמץ לעשות את רצון ה' מתוך הכרה כי רצונו העליון היודע לרדת לפרטי פרטים ולבנות מהם את הבניין השלם, הוא הרצון המכריע.
בנקודה זו חטאו נדב ואביהוא, שני בני אהרן, אשר סברו כי יכולים הם לבטא את דבקותם בה' יתברך בהבאת אש וקטורת שלא נצטוו בה מבלי להמתין שתרד אש מן השמיים ומבלי להבין שבדרך שגויה זו עושים הם את רצונם שלהם ולא את רצונו יתברך.
על כן כתשובת המשקל לחטאם של נדב ואביהוא, מציין הכתוב בפתח סדר העבודה כי הדברים נאמרו למשה "אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ" (א). בכך מדגיש הכתוב שאין ללכת בדרכם של בני אהרן אשר ביקשו להתקרב אל הקודש בלא עת, ובדרך שלא נצטוו בה.
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הסדרה 'מעט מן האור', בהוצאת ספריית בית אל בשיתוף תנועת אורות