התורה מתארת את המפגש של עם ישראל עם השפע החומרי של ארץ ישראל בשני מקומות: בפרק ו' ובפרק ח'. מה פשר הכפילות הזאת? מה ההבדל בין שני התיאורים? דומה כי מדובר בשפע מסוגים שונים, שבא ממקורות שונים ומתוך כך גם החשש מפניו שונה.
לא קשה להבחין בהבדל היסודי הכללי בין שתי הפרשות (ו', י-טו; ח', ז-כ), הבדל שהוא סיבת כל ההבדלים הפרטיים: שתי הפרשות מתארות שני שלבים שונים במפגש בין ישראל לבין ארצם היעודה. בפרשת ואתחנן (ו', י-טו) מתואר המפגש הראשוני עם הארץ, מיד לאחר כיבושה, כשישראל יורשים את כל הנכסים החומריים שנוצרו בארץ על ידי העמים שישבו בה ערב הכיבוש ומנצלים אותם, ואילו בפרשת עקב (ח', ז-כ) מתואר המפגש עם הארץ הטובה עצמה, עם תכונותיה הטבעיות המשמשות בסיס לחקלאות משגשגת (- גידול שבעת המינים), לבניין ולהתעשרות, הבאים בעקבות עמל הכפיים והחריצות של בני ישראל המנצלים את טובה.
שתי הפרשות אמנם מתארות שפע חומרי וכל טוב המצפים לישראל בארצם, אולם זהו שפע מסוגים שונים, ממקורות שונים, והוא ניתן לישראל בשלבים שונים של תהליך היאחזותם בארץ. כתוצאה מכך שונה גם החשש מפני הקלקול הדתי שעלול שפע זה להביא על ישראל ושמפניו מזהירה התורה בכל אחת מהפרשות, ושונה גם התיקון שהתורה מצווה עליו.
ניתן להסיק מסקנות אקטואליות גם לזמננו ולחברת השפע שאנו חיים בה. שפע כלכלי ועושר ורווחה בחיי הפרט והכלל טומנים בחובם סכנות רוחניות לנהנים מהם. סכנה אחת אופיינית לאדם שהרוויח את עושרו בעמלו - דבר שהוא חיובי כשלעצמו, אך עלול להביא לידי גאווה ותחושת עוצמה אנושית הדוחקת את זיכרון חסדי ה' עִמו. שמחת היצירה ותחושת הגאווה על ההישג של אדם שבחריצותו ובתבונת כפיו זכה לעושר ולנכסים הן דבר שאין בו פסול.
סכנה אחרת האופיינית לתקופתנו היא שהישגי התקשורת של חברת השפע שאנו חיים בה מביאים לידי חיבור בין תרבויות שונות והופכים אותן לתרבות אחת. הרבה ברכה יש בכך: בלא צורך במלחמה ובלא 'לאכול את שלל אויבינו' אנו נהנים מכל הישג תרבותי שעמלים עליו בקצה העולם, והוא מובא לביתנו בדרכים שונות בלא שנצטרך לעמול. השאלה הניצבת בפנינו היא עד כמה אנו מסוגלים להפריד בין תרבות חומרית המשפרת את 'איכות חיינו' לבין ערכים רוחניים של יוצרי אותה תרבות.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון