השקט שלאחר הסערה

(ב) אֱלֹהִים לָנוּ מַחֲסֶה וָעֹז עֶזְרָה בְצָרוֹת נִמְצָא מְאֹד 
(ג) עַל-כֵּן לֹא-נִירָא בְּהָמִיר אָרֶץ וּבְמוֹט הָרִים בְּלֵב יַמִּים
(ד) יֶהֱמוּ יֶחְמְרוּ מֵימָיו יִרְעֲשׁוּ הָרִים בְּגַאֲוָתוֹ סֶלָה 

(ה) נָהָר פְּלָגָיו יְשַׂמְּחוּ עִיר-אֱלֹהִים קְדֹשׁ מִשְׁכְּנֵי עֶלְיוֹן
(ו) אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוֹט יַעְזְּרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

מה מפליא ומפתיע הניגוד שבין פס' ב-ד לבין פס' ה-ו.

לאחר השאון וההמולה, ההרס והחורבן, מופיעה לפתע לפנינו תמונה אידילית של עיר הא-להים, השרויה בשלוה, היושבת לבטח באין מחריד: "נהר פלגיו ישמחו עיר אלהים, קדוש משכני עליון". במלים ספורות אלה מקנה לנו המשורר את רגש הרווח וההצלה השורר בעיר הנצורה, ואנו חשים, כי השלום אשר תזכה בו עוד מעט, שלום עולמים הוא, שאין אחריו מלחמה. לפנינו מבע פיוטי חזק לרעיון אחרית הימים. מציאות חדשה, על-מציאותית, משיחית, קמה לנגד עינינו. סדר המלים, הנדיר מאד במקרא, יש בו משום יצירה נעלה: "נהר פלגיו ישמחו עיר אלהים". בהקדימו את התיבה "נהר" משכין המשורר בלבנו את רגש ההרגעה עוד בטרם תקום הסערה. הלא הנהר הוא סמל השלום הנצחי. (השווה לישעיה ל' כה: "והיה על כל הר גבוה ועל כל גבעה נשאה פלגים יבלי מים ביום הרג רב בנפול מגדלים". שם ס"ו, יב: "הנני נוטה אליה כנהר שלום וכנחל שוטף כבוד גוים". שם מ"ח, יח: "ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים"). 

תיאור עיר הא-להים כאן כולו דמיוני, ולא בירושלים של מטה הדברים אמורים, כי אם בירושלים של מעלה, של אחרית הימים, עת ישתנו סדרי בראשית. המלחמה הנטושה על העיר עוד לא נסתיימה. אך הקמים עליה לא יוכלו לה, כי א-להים בקרבה. אין זה מקרה, כי במזמורנו חוזר ונשנה השם א-להים, והשם ה' בא, פרט לפזמון, רק פעם אחת, בפסוק ט. א-להים הוא בעל הכוח, הכל-יכול, הוא אף א-להי ישראל.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת