השראת שכינה וסוד הצמצום

לדברי הרמב"ן בהקדמתו לספר שמות גם לאחר יציאת מצרים נחשב עדיין עם ישראל לעם גולה. רק לאחר שמילא כבוד ה' את המשכן, נשלמה גאולתם של ישראל והם זכו להגיע שוב למדרגת האבות - להיות מרכבה לשכינה.

אולם, כאשר מתבוננים בפסוקים ניתן להבחין גם בתופעה הפוכה: דווקא לאחר חנוכת המשכן, משה מנוע מלהיכנס לאוהל מועד וכביכול נוצר חיץ בינו לבין הקב"ה.

לאי יכולת זו מובאים בפסוק שני נימוקים - א. "כי שכן עליו הענן" ב. "וכבוד ה' מלא את המשכן" (לה) . נדמה, שיש הבדל גדול בין שני הנימוקים.

הענן דומה לדלת נעולה - מחסום המונע ממשה להיכנס למשכן. כביכול, הענן שומר על פתח האוהל מכניסת אנשים. לעומת זאת, 'כבוד ה'' המלא את המשכן מונע ממשה להיכנס מסיבה אחרת. אין כבוד ה' 'נועל' את האוהל, אלא מדובר בנוכחות הממלאה את האוהל עד תומו, ולכן לא נשאר מקום למשה להיכנס גם אלמלא היה הענן מונע את הכניסה. הקב"ה ש'לית אתר פנוי מיניה' השרה את כבודו במשכן, וממילא לא היה מקום למשה להיכנס.

בין כך ובין כך נשוב ונקשה, מדוע דווקא לאחר שהתעלה עם ישראל למדרגה גבוהה כל-כך נמנע ממנו המפגש הישיר עם הקב"ה?

נדמה, שדווקא כשירד לשכון בתוך עמו, ראה הקב"ה לנכון להדגיש את החיץ העומד בינו לבין בני האדם. אמנם הקב"ה שוכן בעם ישראל, אך גם ל'שכינה' זו יש מחיצות וגבולות. 'מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים' (סוכה ה) ויש לזכור שלמרות הקירבה בין עם ישראל לא-לוהיו, הקב"ה הוא עדיין טרנסצנדנטי. אפילו בחיר בני האדם - משה רבנו - לא יכול להיכנס למשכן בזמן שהקב"ה שוכן בו.

ניתן להוסיף, ששתי המניעות עליהן עמדנו לעיל, מבטאות שני דברים שונים. הענן, מבטא את הטרנסצנדנטיות של הקב"ה ואת העדר יכולתם של בני האדם להבין את מהותו או להגיע אליו. כביכול, כל ניסיון להידבק בעצמותו של הקב"ה נתקל ב'דלת נעולה'. לעומת זאת, 'כבוד ה'' מבטא את האימננטיות של הקב"ה. עוצמתה של אימננטיות זו רבה כל-כך, עד כדי העמדת הבריאה כולה בספק, שהרי "אין עוד מלבדו" ואין בעולם מקום לישות אחרת. כביכול, אין מקום לברואים נפרדים בעולם בו מתגלה הקב"ה בעצמותו.

לפי דברינו, השראת השכינה במשכן מבטאת את המצב שאמור היה לשרור בעולם אלמלא חסדו של הקב"ה שאיפשר את קיומנו. 

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון