"אנחנו צריכים לברוח מהבית עכשיו!" נכנס אבא בסערה אל הבית, "אבשלום, בנו של דוד המלך, מרד באביו והכתיר את עצמו למלך. עם ישראל נוטה אחרי אבשלום". אבא הניח שמיכה עבה במרכז החדר והחל משליך עליה חפצים נצרכים, קצת בגדים ואוכל, "צריך למהר, אנחנו בסכנה גדולה! עכשיו ודאי ירצו אבשלום ותומכיו להרוג את דוד המלך ואת כל הנאמנים לו!" אמר וקשר את השמיכה בחבל עבה למין תרמיל שאפשר לתלות על הכתף.
כל בני המשפחה עמדו ליד מפתן דלת ביתם היפה בירושלים. אבא נעל את הדלת ונשק למזוזה. התאומים, תמר ובניה, עמדו ליד הדלת המומים ובוכיים. תמר נשאה תרמיל קטן על שכמה והושיטה יד לאחותה הקטנה, ובניה נשא תרמיל קצת יותר גדול משל תמר, וגם הוא הושיט את ידו לאחיו הצעיר. אימא אחזה בזרועותיה את התינוק, ואבא נשא תרמיל ענק על שכמו ואת התאומים הקטנים, שהתקשו עוד ללכת, נשא בזרועותיו.
הרחוב היה מלא באנשים הנאמנים לדוד ובבני משפחותיהם. כולם בכו וצעקו, וכולם נשאו בידיהם חבילות, תינוקות ופעוטות. הם רצו קדימה, לנחל קדרון, בניסיון לברוח מירושלים אל המדבר. "בניה, תראה!" תמר הייתה מזועזעת, "דוד המלך עומד כאן על סלע גבוה, מביט בכולנו ובוכה!" "למה הוא לא בורח?" התפלא בניה. "דוד המלך תמיד עומד בראש הלוחמים!" ענה אבא והביט במלך ביראת כבוד, "עכשיו הוא מחכה לראות שכולנו נעבור את נחל קדרון בשלום ונצליח לברוח אל המדבר. הוא יעבור רק אחרי שיראה שכל הנאמנים לו ניצלו. היזהרו מאוד כשאתם עוברים את הנחל!" דאג אבא. אבא, אימא, תמר ובניה ידעו לשחות, אבל זרימת הנחל הייתה חזקה, והמים געשו. תמר רעדה מקור ומפחד כאשר עברה את הנחל ואחותה הקטנה בזרועותיה. אפילו בניה, שהיה ילד חזק מאוד, כמעט ואיבד את שווי המשקל כאשר חצה את הנחל.
עמדו בני המשפחה בעברו השני של נחל קדרון, נוטפים מים ורועדים מקור וממאמץ. תמר סקרה במבטה את עיר דוד המתרחקת, נזכרה בביתם היפה ושאלה בצער את בניה: "אתה חושב שעוד נחזור לירושלים?" "בדיוק שאלתי את עצמי את אותה שאלה", אמר בניה, "אני כבר מתגעגע..." "ודאי שנחזור לירושלים וגם לבית שלנו!" אמרה אימא, רועדת מקור אבל עיניה האירו בעוז, "אינני יודעת איך ומתי, אבל נחזור! ה' בחר בדוד למלך, הוא עזר לנו בעבר ויעזור לנו גם בעתיד!" אבא הביט באימא באהבה ובהערכה רבה: "גם אני חושב כך. בעזרת ה', נחזור לירושלים, אבל עכשיו אנחנו חייבים להמשיך ולברוח, אנחנו עדיין בסכנה גדולה". בני המשפחה המשיכו בדרכם ועיניהם זלגו דמעות כשהביטו בירושלים היפה מתרחקת מהם.
הסיפור מתוך הדף השבועי להורים וילדים של תנועת מבראשית.
איירה: נעמה להב