אביהם של תמר ובניה היה מגיבוריו של דוד המלך, נלחם את קרבותיו ונעדר הרבה מהבית. כשהוא בבית, בניה ותמר אוהבים להיות במחיצתו. היום הם מלווים אותו בדרכו לעיר דוד, לארמון המלך.
מרכבה הדורה נעצרה לפני שערי הארמון, הדלת נפתחה ואדם פיסח בשתי רגליו יצא בצליעה בעזרת שני עבדים. "שלום", אמר האיש הפיסח לאבא ולתאומים וחוכמה רבה נשקפה מעיניו. "שלום", ענה אבא. "שלום!" אמרו התאומים נבוכים במקצת, הם לא הכירו את האיש. למרות עזרתם של העבדים, האיש התקשה מאוד לעבור את המרחק עד לשער בית המלך, והתאומים עקבו אחריו במבט מלא רחמים.
"מי זה?" שאלה תמר את אבא בלחש, ובניה הוסיף: "למה הוא צולע כל כך?" "זה מפיבושת, בנו של יהונתן ונכדו של שאול המלך", הסביר אבא. "כאשר מפיבושת היה בן חמש שנים, אבא שלו, יהונתן, נהרג במלחמה בפלשתים בהר הגלבוע. גם שאול המלך, שהיה סבא שלו, נהרג במלחמה. כשהאומנת של מפיבושת שמעה ששאול ובנו נהרגו, מיהרה לברוח עם מפיבושת הקטן. במהלך הבריחה מפיבושת הפעוט נשמט מידיה, נפגע קשה ונשאר נכה ופיסח בשתי רגליו".
"מסכן מפיבושת..." הצטערו התאומים, ותמר שאלה: "אבל למה האומנת ברחה עם מפיבושת? למה היא מיהרה כל כך?" "שאול המלך רדף כל הזמן אחרי דוד ורצה להרוג אותו", ענה אבא, "בני משפחתו של שאול חשבו שעכשיו דוד ירדוף אחריהם ויהרוג אותם, ולכן הם ברחו והתחבאו מפניו. אבל דוד המלך בכלל לא התכוון להרוג אותם!"
"ולמה מפיבושת נמצא עכשיו בארמון המלך דוד?" שאל בניה את אבא. אבא המשיך לעקוב במבטו אחרי שני העבדים שנשאו את מפיבושת בידיהם במעלה המדרגות לארמון. "דוד ויהונתן היו חברים בלב ובנפש. הם כרתו ביניהם ברית לעולם, וכאשר יהונתן נהרג במלחמה, דוד, החבר הנאמן, רצה לקיים את השבועה שנשבע ליהונתן ולהיטיב עם ילדיו ועם זרעו. דוד הזמין את מפיבושת, בנו של יהונתן, לגור לידו בירושלים ולאכול עם המלך ובני משפחתו בכל יום ויום. הוא החזיר למפיבושת את כל הרכוש והעבדים שהיו שייכים לשאול המלך, ועכשיו מפיבושת עשיר גדול. הוא גם אדם מכובד מאוד, משום שהמלך נוהג בו בידידות ובדאגה, ממש כמו בבן משפחה! דוד המלך הוא מלך צדיק מאוד, ואדם שנאמן לחבריו ונאמן לעמו. כדאי לכולנו ללמוד מהמלך איך ראוי להתנהג כלפי החברים שלנו וכלפי כל אדם מישראל!" אמר אבא והוסיף: "ואני שמח מאוד שיש לי הזכות להיות לוחם שלו. ועכשיו עליי למהר לארמון!" אבא חייך, נשק לילדיו התאומים ופנה לדרכו. "גם אבא שלנו אדם נאמן!" אמרה תמר. בניה ליווה במבטו את אביו שנכנס לתוך הארמון, "כן, הוא נאמן למלך ונאמן לעם ישראל!" התאומים הביטו באביהם בהערצה ובאהבה רבה, וחזרו הביתה.

הסיפור מתוך הדף השבועי להורים וילדים של תנועת מבראשית.
איירה: נעמה להב