על רקע המצב הפוליטי המסובך מספר ירמיהו לעם את החזון שראה. העם השומע את הדימויים נזכר ברמזים שהם רומזים לו וחש בתקווה הטמונה בו. אך בשמיעת פשר החזון מתמסמסת ונמוגה התקווה האחרונה של העם.
החזון אותו מתאר ירמיהו לעם עמוס מאוד, והעם השומע את הדימויים נזכר ברמזים שהם רומזים לו: ירמיהו רואה "שני דודאי תאנים" (א). בהמשך נראה כי הכוונה היא לשני דודי תאנים. אבל ירמיהו משתמש בצורת הריבוי "דודאי". והביטוי המיוחד הזה מזכיר משהו: את ימי השעבוד של יעקב בבית לבן, את לאה הקונה את יעקב בדודאי בנה, ואת סופו של הסיפור, שהשעבוד והמצוקה נסתיימו ויעקב מגיע לארץ ישראל, ברכוש ובכוח רב.
והחזון ממשיך. אם הביטוי "דודאים" הוליך את דמיון העם צפונה, לשעבוד בארם, הרי שהדימוי הבא מעביר את העם דרומה, למצרים. הן כך נאמר שם לפני שנים הרבה: "וְהִנֵּה מִן הַיְאר עלת שֶׁבַע פָּרות בְּרִיאות בָּשָׂר וִיפת תּאַר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ: וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרות אֲחֵרות עלות אַחֲרֵיהֶן דַּלּות וְרָעות תּאַר מְאד וְרַקּות בָּשָׂר..." (בראשית מ"א, יח-יט)
והשומעים יודעים את סופו של החלום הראשון. גם הוא נגמר בכי טוב. שעבוד היה במצרים, ובסופו כניסה לארץ ושליטה בה. מצרים, זו השכנה שגרמה לפני זמן קצר צרות כה רבות, היא עכשיו התקווה הגדולה. אויב אויבי - אוהבי, אומר הפתגם. והעם החרד מנבוכדנצר, מכין בחשאי את דרך הנסיגה למצרים.
והלבבות הוכשרו לשמוע את הדברים הטובים שירמיהו מרמז אליהם. שתי תקופות מצוקה רמוזות בדברי ירמיהו, ושתיהן נסתיימו בכי טוב. והאוזניים כרויות לשמוע את הבשורה שיבשר ירמיהו. והנביא ממשיך ומבאר את דברי החזון. והעם נדהם מדברי הנביא. אחרי התחלה כל כך מבטיחה מסיים הנביא את דבריו באופן פוגע כל כך. היושבים בארץ מצרים הם כתאנים הרעות, והיושבים בבבל הם התאנים הטובות. והרי בבל היא האויב, ומצרים היא התקווה! וירמיהו הורס את התקווה האחרונה של העם, לאחר שנטע בהם לרגע תקווה, וחוזר לדבריו הקבועים: עבדו את מלך בבל, וחיו.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת