בפתח ברכות משה לישראל מופיעה פרשייה המתארת את מסירת התורה לישראל ואת הצהרת עם ישראל על קבלתה וכן את המלכת הקב"ה למלך על ישראל. מדוע הוקדמה פרשייה זו לברכות? מה הקשר בין העניינים?
פרקנו תָּחוּם בין שני התיאורים על מות משה. בפרק ל"ב מצטווה משה לעלות אל הר העברים, לראות את הארץ ולמות שם. ובפרק ל"ד מתואר כיצד הוא עולה לשם, רואה את כל הארץ, מת שם ונקבר על ידי הקב"ה.
בין הציווי לביצוע עוד הספיק משה 'אוהבן של ישראל' לברך אותם קודם מותו. הברכה פותחת בתיאור כל גלגולי קבלת התורה במהלך הליכתם במדבר: "ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ" (ב). מקומות אלו מתארים הזדמנויות שונות בהן נמסרה תורה מפי משה בהדרגה לעם ישראל במקומות השונים, כאשר מקור הכל הוא כמובן בתורה שנמסרה למשה מפי ה' בסיני.
לאחר תיאור זה ודיבור בשבח לומדי התורה (פס' ג) מופיעים שני פסוקים שנראה כי לא משה אמר אותם:
"תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב: וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (ד-ה).
בפסוק הראשון ישנה הצהרה על בלעדיותה של התורה שניתנה על ידי משה לעם ישראל ונראה כי הדוברים הם עם ישראל – כך באמת מפרש הרמב"ן.
יוצא, שהקדמת התיאור על מסירת התורה מביאה את עם ישראל לצאת בהצהרה כי התורה הזאת שהביא משה היא מורשתה של קהילת יעקב ושל עם ישראל ואין לסור ממנה. מלבד זאת, הם ממשיכים גם בהכרה ובהודאה על כך שישנו מלך בישראל הלוא הוא הקב"ה והוא שמכנסם ומנהיגם בכל אשר ילכו.
שתי הכרות אלו בפתח הכניסה לארץ הן ביחס למחויבות לתורה ולמצוות והן ביחס לקבלת עולו של הקב"ה עליהם הן שמהוות את המקור והבסיס לברכות הנצחיות אותן מברך משה את ישראל וליעוד שהוא מייעד לכל אחד ואחד מהשבטים כחלק מממלכת כהנים וגוי קדוש.