הייסורים שניחתו על איוב נועדו על מנת לרוממו ולהביאו לתיקון נפשו. מה היה התיקון לו נדרש איוב? והאם פעלו הייסורים את פעולתם?

 
ראה: זוהי התשובה שניתנה על ידי בורא עולם לאיוב. כל זמן שאיוב התפלסף, כעבד הגורל, בדבר שאלת הסיבה והנימוק ודרש גילוי מהות הרע והיה חוזר ושואל ורוגן: מדוע ולמה באים היסורים? ענה לו הקדוש ברוך הוא בה"א השאלה של "הידעת" (ל"ט, א) ... אם אין אתה יודע את האלפא-ביתא של היצור, מדוע תתחצף להקשות קושיות על הנהגת העולם?! 
אבל כשהבין איוב מה מוזרה היא שאלתו, וכמה גדולה בערותו, והודה ולא בוש: "לכן הגדתי ולא אבין, נפלאות ממני ולא אדע" (מ"ב, ג), גילה הקדוש ברוך הוא לאיש היעוד את היסוד האמיתי הצפון ביסורים כפי ניסוחה של ההלכה:
אמר לו הקדוש ברוך הוא: איוב! אמנם, לעולם לא תבין את סוד ה"מדוע?", סיבת היסורים ותכליתם, אבל דבר אחד מחובתך לדעת: את יסוד תיקון היסורים. אם תוכל להתרומם על ידי היסורים לדרגה שעד עכשיו לא הגעת אליה, תדע שנועדו המה כאמצעי לתיקון הנפש והרוח.
איוב! כששפעו עליך חסדי... והיית מאנשי שם ובעלי השפעה... לא מלאת את התפקיד שחסדי הטילו עליך. איש תם ויישר היית, ירא א-להים וסר מרע; לא השתמשת בכוחך ועושרך לרע; נתת הרבה לצדקה... לא נמנעת מלהמציא עזר וסעד לרבים ועמדת להם בעת צרה ומצוקה..., אולם חסרה לך אותה מידת החסד הגדולה בשני מובנים: א. מעולם לא נשאת בעול הציבור ולא השתתפת בצרתו ויגונו; ב. לא הרגשת את יסורי היחיד הסובל.
כאיש המחונן בלב טוב רחמת לרגע על יתום; כסף רב היה לך, ולא חסרת כלום כשנתת נדבה הגונה. אומנם חסד משמעותו מקיפה יותר מסנטימנט חולף, מרגשנות זולה; חסד תובע יותר מדמעה רגעית, ממטבע קרה. חסד- פירושו: התמזגות עם הזולת, הזדהות עם כאבו, הרגשת האחריות לגורלו. מדת החסד זו לא היתה בך, לא בנוגע אל הרבים ולא ביחסיך עם היחיד...

איוב, אם יש את נפשך לדעת את תורת תיקון היסורים, עליך להשיג את סוד התפילה המקרבת את ה"אני" אל הזולת... בפיזור אגורות נוקשות שנתברכת בהן בשפע לא תצא ידי חובתך. רק על ידי התפילה בת חויית הסבל הכללי תיוושע. את תורת החסד לא הבנת ובזבזת את ברכתי אשר צוייתי אליך. השתדל עתה להשיג את תורת הסבל. אולי תתקן עכשיו, מתוך צער ועגמה את אשר חטאת לפנים מתוך הרחבת הלב וגיל מדומה.
הקב”ה אומר לחברי איוב: "וְעַתָּה קְחוּ לָכֶם שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים וּלְכוּ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב... וְאִיּוֹב עַבְדִּי יִתְפַּלֵּל עֲלֵיכֶם" (מ"ב, ח). הנני מנסה את איוב עוד הפעם. ייבחן נא בפומבי; היודע הוא להתפלל עתה על הזולת ולהשתתף בסבלו? הלמד דבר-מה בשעת פורעניות וחרון-אף? האם סיגל לעצמו מטבע חדש של התפילה הכוללת והמקיפה את הרבים? אם יתחנן בעדכם, אז תבוא גאולתו וגם גאולתכם (מ"ב, ח)... אז תדעו, כי איוב נפדה מן המיצר האגואיסטי ונכנס למרחב הסימפטיה עם הציבור וההצטרפות לזולת, וכי ההתבדלות הופקעה. ובמקומה הופיעה ההתחברות.
הפלא הגדול התרחש; איוב עמד פתאום על טיבה של התפילה היהודית. הוא גילה בשעה אחת את לשון הרבים, את מידת-החסד הסוחפת את האדם מרשות היחיד לרשות הרבים. הוא התחיל לחיות את חיי הכלל; לכאוב את מכאוביו, להתאבל על אסונו ולשמוח בשמחתו. ייסורי-איוב מצאו את תיקונם האמיתי בהחלצו מן ההסגר שהיה נתון בו, וחמת א-להים שככה. "ווה' שָׁב אֶת שבית שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ" (מ"ב, י) 

(נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך מאמרו של הרב סולוביצ'יק "קול דודי דופק". לקריאת המאמר המלא)

 

 

הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק - ממנהיגיה הרוחניים של היהדות האורתודוקסית בארצות הברית במהלך המאה ה-20. נכדו של הרב חיים מבריסק. גאון הלכתי, ראש ישיבה והוגה דעות. מראשי תנועת המזרחי.