התמודדות עם השכול

"כי חילצת נפשי ממות" (ח).

בתפילת ערבית של ליל פסח, כמה שעות לאחר שהקימו אותנו מהשבעה על אלחי הי"ד, כפי המנהג המקובל שהאבל אינו קם לבד אלא מקימים אותו, עומד אני ואומר הלל וכולי דומע. ומגיע לפרק המדהים - פרק קט"ז בתהילים, שכל מילה בו כאילו נכתבה במיוחד בשבילי: "... אפפוני חבלי מוות ומצרי שאול מצאוני צרה ויגון אמצא... שובי נפשי למנוחיכי… כי חילצת נפשי ממות את עיני מדמעה את רגלי מדחי" (ג-ט).

דוד המלך, אשר גם הוא שכל את בנו, מתאר את הקושי לצאת מהמוות "כי חילצת נפשי" (ח) - מהמוות צריך להיחלץ. שתגיע יחידת חילוץ שתשאב ותוציא אותך ממנו בכוח. לא ניתן ככה סתם לצאת ממנו, הוא שואב אותנו עמוק עמוק לקרבו.

במציאות של האבל, הנפש סוערת וחסרת מנוחה, מעיין הדמעות פורץ בשטף אין סופי שלא ניתן לעצרו, ולרגליים אין כוח לצעוד ולקום והן נמשכות לחור השחור - אל ה"דחי".

מיד בפסוק הבא אנו מבקשים להתהלך לפני ה' בארצות החיים, בניגוד גמור ל"דחי". הכוח להיחלץ ולהינצל מהמוות, נולד מה"התהלכות לפני ה"'.

פרק נפלא זה מחולק לשניים ומופיע בתפילת ההלל בסידור כאילו הוא שני פרקים: האחד - "אהבתי כי ישמע ה'", והשני - "מה אשיב".

חלקו השני של המזמור עוסק בהודאה "נדרי לה' אשלם" (יד). ואני אומר את המילים ובוכה: "יקר בעיני ה' המוותה לחסידיו" (טו). המוות של בני החסיד, יקר הוא בעיניו של ה'. ואני אומר: "לך אזבח זבח תודה ובשם ה' אקרא" (יז) ומרגיש שבני היה כמו קרבן הפסח, צירוף שהוא גם קרבן תודה וגם קרבן ציבור. בקרבן פסח שהוא קרבן ציבור, יש בחינה של קרבן תודה כיוון שאוכלים אותו בחבורה. ועם תחושת התודה זו, מתעורר בי צורך עז להודות לה' על כל הטוב שהיה לנו איתו כמעט 21 שנה.

החיבור המופלא הזה בין "אפפוני חבלי מוות" (ג) לבין "לך אזבח זבח תודה" (יז) מעורר בי את תודעת הבחירה - כיצד מוטל עלי להתייחס לצער העמוק ולכאב העז במותו של אלחי?

אני בוחר בעמדה של חיבוק הצער יחד עם ראיית הטוב שישנו. לא מתעלם מהצער אלא מחבקו. וכך מהדהדות בי מילותיו של שלמה ארצי "לא נשאר לנו אלא לחבק את הצער, להגיד אתמול היה טוב ויהיה גם מחר". גם במציאות שלי יש הרבה צער וכאב, אבל היה לנו הרבה מאוד טוב עם אלחי ועם שאר ילדינו המופלאים, ואני מאמין שיהיה גם טוב מחר ועל כך אנו מודים לה'.

בחיים שלאחר המוות, אנו לומדים מחד לכאוב את האובדן ולהתעטף בצער, ומאידך להודות לה' על כל הטוב שהוא נתן לנו.

נראה לי שרק התהלכות לפני ה' בתודעה כפולה זו של כאב על מה שחסר, יחד עם הודאה על כל מה שיש (ושהיה ושיהיה), מאפשרת להיות ולהתהלך בארצות החיים.

באדיבות אתר 929