גאווה היא כמו בלון. ככל שהוא מלא יותר באוויר כך גם דקירה קטנה, תפוצץ אותו ולא יישאר ממנו דבר.
"יען היותם משענת קנה לבית ישראל"
בפרק כ"ט פונה הנביא לממלכת מצרים, ממלכה שבטוחה בעצמה ובכוחה ומאמינה שממלכות שכנות יכולות לסמוך עליה כמגינה מפני המעצמות המתפתחות באזור. בפועל כשכורתים עימה ברית היא מהווה רק "משענת קנה רצוץ" כמו שאומר רבשקה האשורי. יחזקאל חוזר על דבריו של רבשקה- מצרים מתהללת בגדולתה אבל אי אפשר לסמוך עליה בעת צרה.
לפרעה, שרואה בעצמו אל שברא את עצמו, וליאור, שנחשב לאל וגם משמש מקור החיים למצרים כולה - לשניהם ה' מבטיח השפלה עצומה ומוסיף שיפגע בדגה שביאור כמשל לאנשי מצרים החוסים בצלו של פרעה. כך כל מצרים הגדולה והמפוארת תתפורר ותגלה ממקומה.
כמו ישראל במדבר, או שמא בדומה להבטחת שבעים השנה שקיבלו אנשי יהודה, מקבלים המצרים ארבעים שנה לשהות בגלות ובמדבר עד שיחזרו למקומם. רק שלא כמו עם ישראל שנשען על ה'- להם אין משענת. כי הרי הם היו תמיד אלו שראו עצמם קנה המשען לאחרים... בעצם כך ה' שם את מצרים ללעג. אותה ממלכה שאמרה בגאווה שרק היא יכולה להכתיב את סדר היום פשוט תמחק מעל פני האדמה.
לאורך כל התנ"ך גאווה היא חטא מסוכן. כמו בלון- ככל שהוא מלא יותר באוויר כך גם דקירה קטנה, תפוצץ אותו ולא יישאר ממנו דבר. העונש שמתאר ה' דרך יחזקאל בעצם בא להציג מראה למצרים ולהראות להם מה הם באמת מתחת לכל העוצמה שהיו בטוחים שיש להם.
אבל לעונש הזה יש גם צד הרתעתי לעם ישראל. אחרי שהוא רואה מה קרה ל'משענתו', לא נשאר לו לסמוך אלא על אבינו שבשמים.
הכותבים במדור זה הם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנך, המהווה בית ללימוד תנך בידי הנוער