התרחקות שבטי עבר הירדן

בניגוד לתורה, בדברי-הימים לא נשמרה לראובן שום זכות. רשימות היוחסין הראשונות פתחו ביהודה ובשושלת בית דוד, וראובן נדחה כליל; לכן נראה לפרש – "ו[גם] לא להתיַחֵשׂ לַבְּכֹרה", כי גם זכות זו נלקחה מראובן בחטאו הכבד, וניתנה ליהודה, עם המלכות.

והנה הדחייה של ראובן (ושותפיו) מתפרשת גם בנחלה, וגם בגלות. לא רק ששבט ראובן, עם גד וחצי המנשה, ישבו בגלעד, "בעבר הירדן מזרחה", אלא שהם עוד התרחקו והתפשטו מזרחה "עד לְבוֹא מִדבָּרה, לְמִן הנהר פרת, כי מִקנֵהֶם רָבוּ בארץ גלעד" (ה, ט);

התמונה נראית הפוכה מזו שבספר שמואל (יא), שם נזקקו יושבי "יבש גלעד" לעזרת שאול; גם בן שאול מלך בגלעד, במחנים (שמואל ב ב, ח-י), ודוד בברחו מפני אבשלום בנו, ישב במחנים (שמואל ב יז, כד-כט); הקשר בין שבטי ישראל משני עברי הירדן נשמר.

ואילו בדברי הימים א (ה) מצטיירת תמונת ריחוק דווקא בימי שאול, ובמלחמה שלא שמענו עליה דבר בספר שמואל – "ויעשו מלחמה עם ההגריאים (=בני הגר), וִיטוּר ונָפיש ונוֹדָב" (=בני ישמעאל; בראשית כה, טו). שבטי ראובן וגד וחצי המנשה יצאו מתוך מכבש הלחץ העמוני בעזרת א-להים שבו בטחו ואליו זעקו במלחמה הקשה, והוא נעתר להם (ה, יט-כ), בלי שום תלות בעזרה מאחיהם ממערב!

ההדגשה על גלות מוחלטת ומוקדמת של בני ראובן, גד וחצי המנשה (ה ו, כו), משלימה את הדעה על ריחוק השבטים האלה עד כדי ניתוק. בניגוד לשבטי אפרים ומנשה שישבו בשומרון, ולשבטי הגליל, שעליהם יש במקרא, גם בדברי-הימים,[1] עדויות ברורות, שרבים מהם נשארו במקומם גם אחרי חורבן שומרון.
*

בפרקנו מתוארת מלחמה עם ההגריאים:
"בְּנֵי רְאוּבֵן וְגָדִי וַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה מִן בְּנֵי חַיִל אֲנָשִׁים נֹשְׂאֵי מָגֵן וְחֶרֶב וְדֹרְכֵי קֶשֶׁת וּלְמוּדֵי מִלְחָמָה אַרְבָּעִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים יֹצְאֵי צָבָא׃ וַיַּעֲשׂוּ מִלְחָמָה עִם הַהַגְרִיאִים וִיטוּר וְנָפִישׁ וְנוֹדָב" (יח-כ).

מרתק לבחון את נתוני השלל – 50,000 גמלים; 250,000 צאן; 2,000 חמורים!

הבה נשווה עם נתוני השלל ממלחמת ישראל מול מדין בעבר הירדן, בימי משה:
675,000 צאן; 72,000 בקר; 61,000 חמורים (במדבר לא, לב-לד);

למִדיָנים בימי משה היו בקר וחמורים, ואף גמל אחד לא נזכר בשלל! למִדיָנים בימי גדעון כבר היו המוני גמלים – "ולגמליהם אין מספר" (שופטים ו, ה), ולישמעאלים בעבר הירדן בימי שאול היו רבבות גמלים, וחמורים מעטים!

המשמעות המרחבית היא, ששבטים עם המוני גמלים יכולים לחדור לעומק המדבר, מפני שגמלים אוגרים מים בגופם לימים אחדים, ואילו חמורים חייבים לשתות פעמיים ביום; תמונת ההתפשטות מזרחה "על כל פני מזרח לגלעד" (ה, י), מתחברת לחלוטין למספרי הגמלים, במקום החמורים.

אכן צודקים ממצאי המחקר הידועים[2] על הופעת עדרי גמלים בשבטי המדבר במאה ה-12 לפנה"ס, ועדויות השלל שבמקרא מתלכדות למסקנה ברורה – בימי משה עוד לא היו עדרי גמלים מאולפים / מבויָתים, כמו בימי גדעון ושאול!

אולם בחוסר זהירות מדעית הסיקו מכך חוקרי מקרא מסקנות מרחיקות לכת לאיחור ספר בראשית, מבלי לתת את הדעת לכך, שבבראשית מתואר שימוש בגמלים כבהמות שיירה במספרים קטנים, ולא בעדרים גדולים.

פרופסור חשוב מאוניברסיטת תל-אביב כעס עלי פעם, על שאני ממשיך לצטט תעודה מימי האבות (המאה ה-17 לפנה"ס), מאללח' שבצפון סוריה (שכבה VII) ובה נזכרת 'מנת מזון אחת לגמל';[3] לטענתו, 'כולם' כבר 'השתכנעו', שחייבים לאמץ קריאה אחרת בתעודה מאללח', כי 'כולם' כבר 'יודעים' מתי החל 'ביות הגמל'.

יש בדברים אלה טעות של חוסר הבחנה בין שימוש בגמלים מעטים כבהמות שיירה, בעיקר במדבר הסורי, לבין המוני גמלים מאולפים / מבויָתים, ששינו את כל אורח החיים של שבטי המדבר; זה דומה בעיני למי שלא יבחין בין הופעת הטלגרף, להופעת האינטרנט.
____________________

[1] למשל, ירמיהו מא, ה; דברי-הימים לד, ו-ז.
[2] ו"פ אולברייט, מתקופת האבן ועד הנצרות (ירושלים 1953), עמ' 96.
[3] .R. W. Bulliet, The Camel and The Wheel, London 1975, p. 64

באדיבות אתר 929