בסוף הפרק שלפנינו, המתאר את סדר העבודה בשבעת ימי המילואים, מופיע הציווי שהכהנים לא יצאו מפתח אוהל מועד במהלך כל שבעת הימים. נראה שציווי זה נועד לנסות ולמנוע את חטאם של נדב ואביהוא המבקשים לפרוץ את המסגרות.
בפרק ח' התורה מתארת באופן מפורט את סדר העבודה בשבעת ימי המילואים, בהם קדשו את המזבח ואת הכלים, וכן את אהרן ואת בניו הכוהנים. תיאור זה מקביל באופן מפורט ונרחב לתיאור הציוויים שתוארו כבר בשמות כ"ט באופן מלא ובהבדלים קלים בלבד.
והנה, לקראת סוף הפרק, אנו קוראים על ציווי שציווה משה את אהרן ואת בניו, למרות שציווי זה כלל לא נזכר בפרשת תצוה. ולא זו בלבד, אלא שמשה חוזר על ציווי זה פעמיים: "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם... וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא תָמוּתוּ כִּי כֵן צֻוֵּיתִי" (לג-לה). משה אמנם מדגיש – "כִּי כֵן צֻוֵּיתִי", אך עובדה היא, שציווי זה לא הוזכר במפורש בעבר. מה אפוא טיבו של הציווי, ומדוע הוא לא נזכר בפרשת תצוה?
ייתכן, שיש לראות בציווי מודגש זה משום הכנה של משה למה שעתיד להתרחש. ניתן להניח, שמשה היה מודע לאופיים של נדב ואביהוא בני אהרן, ולסכנה שהם עלולים להקריב אש זרה. על מנת לנסות ולמנוע מהם לפרוץ את המסגרות, ציווה משה (כנראה על פי ציווי חדש של הקב"ה!) את הכוהנים להישאר צמודים למקום המרכזי, ולא לצאת ממנו.
צורך זה, אגב, בא לידי ביטוי גם בהיבט אחר: בעוד שבפרשת תצוה הציווי הוא – "וְאֵת אֵיל הַמִּלֻּאִים תִּקָּח וּבִשַּׁלְתָּ אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמָקֹם קָדֹשׁ. וְאָכַל אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת בְּשַׂר הָאַיִל וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בַּסָּל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות כ"ט, לא-לב), הרי שבפרקנו משה מחמיר גם בנקודה זו ודורש שגם הבישול יהיה בפתח אוהל מועד, ולא רק במקום קדוש – "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו בַּשְּׁלוּ אֶת הַבָּשָׂר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְשָׁם תֹּאכְלוּ אֹתוֹ וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בְּסַל הַמִּלֻּאִים" (לא). אולם כידוע, לא תמיד יש בכוחן של הגבלות למנוע את החטא.
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'נקודת פתיחה' בהוצאת מכון צומת