בשונה מגישות בנות ימינו, המאדירות את החידוש תוך מחיקת העבר והתנערות ממנו, בעולמה של מורשת ישראל כל עיר וכל בניין, אפילו חדשים הם, הם חוליה נוספת בשלשלת, ונושאים על גבם את מורשת העבר.
בתודעתו של דובר עברית בן ימינו מתקשר המונח "תֵּל" עם אתר ארכאולוגי (עד כדי כך שהמבקשים לתאר בדרך צחוק מלאכתו של ארכאולוג אמרו עליו שהוא "הולך בתל ומעלה חרס בידו"...), עיי חרבות שמצויים דרך כלל במקום גבוה מבחינה טופוגרפית.
עיון בדברי ירמיהו, מלמד שלצד השָבַת "ארמון על משפטו" והשבת "שבות אהלי יעקב", חלק מרכזי בנבואת הנחמה הוא "ונבנתה עיר על תלה" (יח). מונח זה, שמוכר היטב (לא מעט בזכות הכללתו בפיוט "לכה דודי" המושר מדי ערב שבת), מעורר שאלה: מה טעם תקוות הנביא לבניית העיר דווקא "על תלה"? וכי היה נגרע משהו לו הייתה נבנית העיר במקום חדש, ולא על גבי חורבות עתיקות יומין?
בדומה לכך, אמרו בתלמוד (ברכות ו, עמ' ב): "כל המשמח חתן וכלה – כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים". ואף כאן הבן שואל: מדוע "חורבות ירושלים"? וכי יש פגם בבנייתו של סתם בניין חדש?
דומה שהתשובה לכך נעוצה ברצון לבטא המשכיות. בשונה מגישות בנות ימינו, המאדירות את החידוש תוך מחיקת העבר והתנערות הימנו, בעולמה של מורשת ישראל כל עיר וכל בניין, אפילו חדשים הם, הם חוליה נוספת בשלשלת, ונושאים על גבם את מורשת העבר.
בניית עיר ומדינה, וכמוה בניינה של משפחה חדשה - אינם נבנים על קרקע בתולה, אלא "על תלה", על מורשת ומסורת. "אמרו את זה קודם, לפני", וזה מְשַנֶה, ועוד איך מְשַנֶה.
עיר חדשה, מדינה חדשה, ספרות חדשה, לשון חדשה, שיטת משפט חדשה, אינה יכולה לצפות פני עתיד תוך ניתוק מן העבר. החידוש – מבורך הוא, אך כדי שעליו יהיו רעננים, ענפיו יצמחו, ופירותיו יהיו נאים ומשובחים, זקוק הוא לשורשים.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
באדיבות אתר 929