בפרקנו נאמר "ושממו עליה אויביכם" (לב). בפשטות מדובר בקללה, אולם הרמב"ן האמין כי דווקא מצבה העגום של הארץ הוא הנותן מקום לתקווה. ההיסטוריה מעידה כי הרמב"ן אכן צדק.
הרמב"ן הגיע לארץ באחת מתקופות השפל שלה, את רשמיו ממה שראה הביע הרמב"ן באגרת ששלח לבנו:
"יברכך ה' נחמן בני וראה בטוב ירושלים... ומה אגיד לכם מעניין הארץ? כי רבה העזובה וגדול השממון. וכללו של דבר: כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו. ירושלים חרבה מן הכל, וארץ יהודה יותר מן הגליל... ומי שזיכני לראות ירושלים בחרבנה הוא יזכנו לראות בבניינה ותיקונה בשוב אליה כבוד השכינה".
הרמב"ן האמין כי דווקא מצבה העגום של הארץ הוא הנותן מקום לתקווה.
ממרחק הזמן ניתן לומר כי רוח נבואה שרתה על הרמב"ן בשעה שכתב דברים אלו.
הממלוכים, שכבשו את הארץ מידי הצלבנים, החליטו להחריב במכוון את אזור מישור החוף מחשש למסעי צלב נוספים מרחבי אירופה. מטרתם הייתה שאם יגיע צבא צלבני נוסף לארץ ישראל, הוא יגלה ארץ שוממה וחרבה בשעה שיעגון בחופי הארץ, ללא מקורות מים ומזון. עד שיצליחו אותם צלבנים עתידיים להתארגן בארץ, יספיקו הממלוכים שישבו במצרים להגיע ולהדוף אותם שוב בקלות.
לשם מימוש תכנית זו שכר השליט הממלוכי ביברס סתתי אבן ובנאים על מנת להרוס את המצודות המצויות לאורך החוף. הנמלים בקיסריה ובעתלית מולאו באבני החומות המנופצות, וכך נמנעה האפשרות לעגון בהם.
בעקבות החורבן נעתקו היישובים ממישור החוף אל פנים הארץ, ומישור החוף נהפך לשומם ברובו. ברור אפוא כי דברי הפסוק "וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם" (לב) התקיימו במלואם.
אולם, בשל האירועים שתיארנו, כשחזר עם ישראל לארצו בראשית העלייה הראשונה היו מישור החוף והעמקים שוממים מאדם. עובדה זו אפשרה לאותם עולים לקנות קרקעות ולפתח יישובים באזורים אלו, ולהפוך את מישור החוף למרכז היישוב היהודי. גדרה, רחובות, ראשון לציון, נס ציונה, פתח תקווה, חדרה - כל אלו נבנו רק "בזכות" ביברס שפינה את השטח.
זו ככל הנראה הבשורה הטובה עליה דיבר רמב"ן.
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'פרשת דרכים: מבט ארכאולוגי וגאוגרפי בפרשיות השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר