ותפילת ישרים רצונו

"זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת ה' וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ" (ח). לפי פסוק זה הקורבנות של רשעים אינם רצויים לפני הקב"ה אך תפילה של צדיקים, גם ללא קרבן, מתקבלת (כך ב'דעת מקרא'). אמנם רי"ק פירש אחרת: "זבח רשעים תועבת ה' – זבחם ותפלתם; והישרים – תפילתם וזבחם רצונו" כלומר רי"ק לא מחלק בין הקורבן לתפילה אלא טוען שהקרבן והתפילה של הרשע לא יתקבלו ואילו של הצדיק כן.

על פי הפירוש הראשון המסר של הפסוק לא עוסק בסוגיית הצדיק והרשע גרידא אלא גם בעבודת ה' הנכונה, המוכרת לנו גם מתוכחות הנביאים המגדילים את משקל המעשים שמלווים את הקרבנות ולולא אותם מעשים הקרבנות לא רצויים לפני ה' (ראו כאן מקבץ של מאמרים ופסוקים בנושא).

פסוק זה צוטט במגילת "ברית דמשק", מגילה כיתתית מימי הבית השני שנמצאה כחלק מהממצאים במדבר יהודה. אך שם בניגוד לכתוב אצלנו הניסוח מעט שונה: "אל ישלח למזבח עולה ומנחה ולבונה ועץ ביד איש טמא באחת מן הטמאות... ולטמא את המזבח כי כן כתוב: "זבח רשעים תעבה ותפלת צדיקים כמנחת רצון"" (ברית דמשק יא). אנשי הכת שינו את הפסוק כדי להבהיר בצורה ברורה: התפילות הן כמו הקרבנות. תפילת הצדיקים היא כ"מנחת רצון". כך האנשים שעזבו את ירושלים ואת עבודת המקדש הכשירו את התפילות כתחליף לקורבנות.