זוהרה של מידת הרחמים

יונה אינו מדבר על מידות רחמיו של ה' כמסופק, בחינת "מי יודע" (ג', ט); יונה מזכירן בוודאות, "כי ידעתי" (ב). כאשר חורה ליונה כי ה' לא קיים את גזירתו בנינוה, אומר הוא לה' כי בגלל אותן המידות האלוקיות קדם לברוח תרשישה: "כי ידעתי כי אתה א-ל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה" (ב). מהיכן ידע זאת יונה?

על שאלה זו אפשר לכאורה להשיב, כי מעודו ידע יונה שה' הוא ק-ל רחום וחנון, מאז הודיע ה' את מידותיו בעולם כאשר קראן בעוברו על פני משה. ברם אם כך, בוודאי קשה "כי ידעתי". מה טעם "כי ידעתי" מפי יונה, כשאותה הידיעה היא נחלת הכול? אילו לאותה הידיעה מימי קדם התכוון יונה, כלום לא ראוי היה לו להזכיר את מידותיו של ה' באורח בלתי תלוי בו בעצמו, באורח מוחלט, בלי "כי ידעתי", היינו: 'על כן קדמתי לברוח תרשישה - כי אתה ק-ל חנון ורחום...?!' אלא מן המשפט המנמק "כי ידעתי" עולה ונשמעת נימה אישית: כי ידעתי. מדובר בידיעה שדווקא יונה הוא נושאה.

ב"כי ידעתי" מעיד יונה על עצמו כי סוף מעשה כמחשבתו תחילה. ידע יונה על תכונותיו של ה' כחנון ורחום מעת שהיה אליו דבר ה' בשליחות אל נינוה - "עד היותי על אדמתי" (ב). כבר אז ידע על התכונות שבכוח אשר לא נתגלו אז בפועל. למרות שה' ציווה את יונה בגזירת פורענות, בכל זאת ידע יונה כבר אז - "עד היותי על אדמתי... כי אתה ק-ל חנון ורחום..." (ב).

יונה לא ידע זאת משום שצפה מראש כביכול כי עתיד ה' לרחם על אנשי נינוה אם ישובו מדרכם הרעה. רחמי ה' אינם מתוארים בדברי יונה כמידה צפויה העומדת להתגלות; יונה אומר: "כי אתה ק-ל חנון ורחום" - בכל עת, לעולם, גם ברגע זה! ואמנם בשעה שה' שלח את יונה אל נינוה, באותה השעה כבר נודע ה' כא-ל חנון ורחום. הרי על ידי דברו אל אנשי נינוה פותח ה' להם פתח לשוב מדרכם הרעה! הרי זוהי תכלית השליחות אל נינוה ארבעים יום לפני תחולתו של גזר הדין! זהו חפצו של ה' שאליו מתכוון יונה בדברו "כי ידעתי". מכאן צא וראה עד היכן מגיעים רחמיו על כל מעשיו. לא רק בשעה ששבו אנשי נינוה מדרכם הרעה רחם עליהם יוצרם אלא כבר מאז רחם עליהם, אף בשעה שעלתה רעתם לפניו (א', ב). בעצם דבר המשפט על נינוה חבויה גנוזה המידה הטובה. כך עולה וזוהרת מידת רחמיו של ה' מיד בפתיחת הספר. ומסיומו של הספר תשוב ותקרין אותה המידה על נינוה.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת