זמנך עבר

רועדים מפחד מנקמה בבלית צפויה על רצח גדליהו, פנו המפקדים הצבאיים ובראשם יוחנן בן קָרֵחַ בבקשה נואשת לירמיהו, שיתפלל בעדם אל ה', ואף התחייבו חגיגית בביטויים מלשון התורה והנביאים, לשמוע (הפעם) בקול ה', כפי שיאמר להם הנביא.

האם להישאר בארץ למרות הפחד? או לרדת למצרים? (אותה "משענת הקנה הרצוץ", שעמדה מאחורי המרידות של יהויקים ושל שרי צדקיהו, והביאה לחורבן?); כאן ניתן להתבונן מקרוב בקושי הנורא של נבואת אמת. 

ירמיהו הבטיח להתפלל, וה' ענה לו "מקץ עשרת ימים" (ז) - זמן לא רב בשביל לאמץ את כל הכוחות לריכוז הפנימי הדרוש לנבואה, ובשעה כה קשה, בכדי לגבש תשובה אחראית ומוסמכת בשאלה קריטית. אבל השואלים ציפו כנראה לתשובה מהירה ומיידית - אחרי 10 ימים הם כבר גיבשו את הכרעתם לברוח למצרים, ולא האמינו עוד בדברו של הנביא (מ"ג), שלא יכול היה לתת מענה מיידי; לנגד עינינו חוזר שוב הכישלון הסדרתי של ירמיהו.

קשה לעכל את דבריו (גם כיום), מאז שקבע שוב ושוב כי הרעה הגדולה תבוא מצפון (=בבל), ועד שקבע נחרצות כי הבבלים לא יבואו לנקום על רצח גדליהו - הקושי התעצם בהמתנה של עשרת הימים.

הכישלון האחרון הוא שעקר גם את ירמיהו מ'תבנית נוף מולדתו', אחרי שניסה בכל כוחו להיאחז בה, וסירב לגלות בבלה במעמד מכובד - כעת נגרר בכוח לטומאת מצרים; כך נחתם גורלו הנורא במילים שלו עצמו על המלך שַלֻם (=יהואחז בן יאשיהו), שגלה למצרים (כ-23 שנה לפני כן) - "אַל תִבכּוּ לְמֵת ואַל תָנֻדוּ לו - בְּכוּ בָּכוֹ לַהֹלֵך, כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו" (כ"ב, י).  

באדיבות אתר 929