זעם על אדום

כבר פגשנו נבואה קשה על אדום בישעיהו (ל"ד), וכבר תיארנו שם מעט מהיסטוריית הדמים ההדדית בין יהודה לאדום. בין היֶתֶר, סוחרי עבדים אדומים היו קונים שבויים יהודים (ואחרים) בשוּקֵי העבדים של עזה ושל צור, ומוכרים אותם למרחקים (עמוס א', ו-יא); תופעה זו התעצמה בעת חורבן ירושלים; האדומים סייעו לבבלים באופן פעיל בהחרבת ירושלים, בהסגרת פליטי יהודה שניסו לברוח, ובמכירת שבויים לעבדים;

הנביא עובדיה (ו-יד) זעק נגד אדום – "מֵחֲמַס אחיך יעקב תְכַסְךָ בוּשה... ביום עֲמָדְךָ מִנֶגֶד, ביום שְבוֹת זָרים חֵילוֹ, ונכרים באו שעריו, ועל ירושלִַם יַדּוּ גורל, גם אתה כְּאַחַד מהם... ואַל תַעֲמֹד על הפֶּרֶק (=צומת דרכים) להַכרית את פליטיו, ואל תַסגֵר שְׂרידָיו ביום צרה";

הסמיכות למזמור החורבן בהמשך (מ-ס"ג, ז עד סוף ס"ד), מלמדת על הזמן של נבואה זו – אחרי חורבן ירושלים.

וכך התפרץ הזעם והכאב נגד אדום גם במזמור החורבן בסוף תהלים, ובצמוד לשבועת "אִם אֶשכָּחֵך ירושלִַם תִשכַֹח ימיני" (תהלים קל"ז, ה-ז), מתואר העידוד האדומי לבבלים מחריבי העיר:

"זְכֹר ה' לבני אדום את יום ירושלִַם, האֹמרים: עָרוּ (=החריבו), עָרוּ עד היסוד בָּהּ";

ובמגילת 'איכה' (ד', כא-כב) – "שׂישׂי ושִׂמחי בת אדום יושבת בארץ עוּץ, גם עָלַיִךְ תַעֲבָר כּוֹס (התַרְעֵלה) תִשְכְּרי ותִתְעָרי; תַם עֲוֹנֵךְ בת ציון לא יוסיף להַגלוֹתֵך, פָּקַד עֲוֹנֵךְ בת אדום, גִלה על חַטֹאתַיִךְ".

המלך הבבלי האחרון, נַבּוּנַאיד, הוא "זה (ש)בא מאדום" (ס"ג, א) אחרי שהחריב כליל את בָּצְרה ואת 'סלע אדום'. כתובת ענקית שנמצאה על סלעי המבצר האדומי מתארת אותו "הָדוּר בִּלְבוּשוֹ" (שם, א), זה היה הכיבוש הבבלי האחרון, לפני הצהרת כורש – "כי יום נקם בלִבי, ושנת גְאוּלַי בָּאָה" (שם, ד).

באדיבות אתר 929