חובת מחאה נגד בעלי מחלוקת

לאחר שפצתה האדמה את פיה ובלעה את קורח ועדתו, התלוננו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרון לאמור: "אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'" (ו). ויצא חרון אף גדול ונורא כנגד העדה. ומשה שהבין את גודל הסכנה אמר מיד לאהרון: "קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם, כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה' הֵחֵל הַנָּגֶף!" (יא). ועוד בטרם הספיקה הקטורת לכפר כבר מתו ארבע עשר אלף ושבע מאות מישראל.

ואף כי ברור שהיה חטא גדול בתלונת עדת בני ישראל, עדיין לא מובן מדוע יצא קצף גדול ונורא כל כך עליהם?

אלא שכל העדה חטאה במידה מסוימת במחלוקת קורח ועדתו. קורח ועדתו היו מיעוט מבוטל, כמה מאות מישראל בלבד. אילו העם היה מתקומם כנגדם, מיד היתה המחלוקת מתבטלת וקורח ועדתו היו נסוגים בבושת פנים. וכך היה ראוי להם שינהגו, שכל הטובה שבאה לישראל באותו הדור באה על ידי משה רבינו. אבל הם עמדו וראו כיצד קורח ועדתו מביישים את משה ואהרן ושתקו. לא זו בלבד, אלא שלאחר שכל עדת קורח נענשה במופת גלוי, עוד העיזו להתלונן על מיתתם הקשה. וכיוון שכך נפרע מהם ה' יתברך על שמתחילה לא מחו. שכל אלו שלא מחו אשמים במיתת קורח ועדתו, שאילו היו מוחים בהם, לא היו מעיזים פנים במשה, ולא היו נאבדים.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך ומאור הורוביץ מישיבת הר ברכה