חוקות עמרי ומעשה אחאב

עמרי אופיין בהרחבת גבול ישראל ובניית ערים, וחכמים ראו בכך את תוכן חייו ואת תמצית מפעלו. גם בנו אחאב הצטיין בכך: "ויתר דברי אחאב וכל אשר עשה ובית השן אשר בנה וכל הערים אשר בנה..."(כ"ב, לט). הדברים כתובים גם באבן, והחפירות הארכיאולוגיות בשומרון, במגידו, ביזרעאל ובחצור חשפו את מפעלי הבניה האדירים של אחאב.
מאידך קובע הכתוב: "וַיַּעֲשֶׂה עָמְרִי הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיָּרַע מִכֹּל אֲשֶׁר לְפָנָיו. וַיֵּלֶךְ בְּכָל דֶּרֶךְ יָרָבְעָם בֶּן נְבָט ובחטאתיו אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס אֶת ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם" (כה-כו).
רושם חטאיו נשאר לדורות: "וישתמר חקות עמרי וכל מעשה בית אחאב" (מיכה ו', טז). אחאב הביא את החטא אל שיאו, אבל הכתוב נעץ את שורשיו בעמרי, הראשון למלכי הבית. אין מדובר בחטא מקרי, אלא בשיטה, בחיי חטא ובסדר קלוקל - "חוקות עמרי".
אמנם הכתוב לא פירש זאת, אך מסתבר שלא היתה זו רק חזרה לחטאי ירבעם, אלא עבודה זרה. הדבר מפורש בכתוב לגבי מעשי אחאב, בנו וממשיך דרכו: "וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט... וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת-הַבַּעַל, וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ... וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת הָאֲשֵׁרָה וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו" (לג).
אחאב סלל דרכים אל צור וצידון, וכרת עם אתבעל ברית מדינית, שחוזקה אף היא בברית נישואין עם בתו איזבל (גם כאן מסתבר שעמרי הוא אשר פתח בזה, והוא שיזם את נישואי בנו לבת מלך צור). אחאב הבין שכדי לקיים את הברית הזאת ולנצל אותה במלואה, על מנת להפוך את ישראל לכוח מוביל בין ארצות האיזור, על העם להיפתח אל האומות מבחינה תרבותית ודתית. בתחילה נפתח בעצמו לתרבות צור "וילך ויעבוד את הבעל" (לא). אבל משבאה איזבל לשומרון בנה אחאב בשבילה בשומרון עצמה בית לבעל ולמזבח, עשה אשרה והחזיק על שולחנו את נביאיה. ה"פתיחות" לתרבות הזרה הפכה לבסוף לקנאות למענה, ועוררה את התנגדות הנביאים ויראי ה'. באמצעות איזבל רדף אחאב את נביאי ה', והיא הרגה אותם, ואת שרידיהם אילצה להתחבא במערות, והרסה את המזבחות המוקדשים לעבודת ה'.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'מקדש מלך – עיונים בספר מלכים', בהוצאת מדרשת הגולן