חבקוק הרשה לעצמו להטיח דברים כלפי מרום, ואז הוא עצר, ירד למטה ואוזנו הייתה כרויה לשמוע את מה שלבו פנימה לוחש לו. ומה הוא שמע?
בפרק א' חבקוק זעק חמס אל ה' והעלה דברי תוכחה נוקבים "לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ" (א', יג).
בפרק ב' התשובה - "ויענני ה' ויאמר..." (ב). אך תחילה, פסוק מיוחד במינו, כהקדמה לה: "עַל מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה, וְאֶתְיַצְּבָה עַל מָצוֹר; וַאֲצַפֶּה, לִרְאוֹת מַה יְדַבֶּר בִּי, וּמָה אָשִׁיב עַל תּוֹכַחְתִּי" (א).
הפרשנים, יותר נכון לומר הדרשנים, זיהו את ה"מצור" כעיגול, ומיד מצאו לנו את אב הטיפוס לחוני המעגל. זה מסתדר עם הדמות הזועקת ודורשת תשובה. ליבי אינו מתחבר לכך ויסלחו לי הדרשנים. אני שומע בפסוק צליל אחר לחלוטין. אני שומע ב"ואצפה לראות מה ידבר בי" (א) אקזיסטנציאליסט המקשיב לקולו הפנימי. "ומה אשיב על תוכחתי" (שם) לוקח אותי ל"מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי" (תהלים קט"ז, יב), ואפילו לפסוקים האופטימיים מספר איכה: "זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל. חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו" (איכה ג', כא-כב).
חבקוק הרשה לעצמו להטיח דברים כלפי מרום, ואז הוא עצר, ירד למטה ואוזנו הייתה כרויה לשמוע את מה שלבו פנימה לוחש לו. והנה הפתעה, לאחר שבפרק א' הוא שיווע וה' לא שמע, לפתע דווקא בתנועה שכל כולה ענווה, ציפייה וקשב פנימי, שם הוא שומע חזון, ונדרש לכתוב ולבאר על הלוחות. חזון לדורות, חוק בל יעבור, טבעו של עולם.
ומה בחזון? מסרים המשלימים זה את זה: ראשית - סבלנות. התשובות אינן כאן ועכשיו, הן תגענה, הן חייבות להגיע. אין אופציה אחרת "אם יתמהמה חכה לו כי בוא יבוא לא יאחר" (ג).
המסר השני הוא לעניות דעתי תגליתו המפתיעה והמהדהדת של חבקוק. האיש אשר "לא ישרה נפשו בו" (ד) אין לו מנוחת אמת בעולם, אין לו חיים. הוא רדוף כי הוא יודע שבסופו של דבר הוא ייפול. הוא מוכרח ליפול כי השלווה היא חלקו של הצדיק, ושלו בלבד. רק ה"צדיק – באמונתו יחיה".
המציאות מוכיחה שכל מגלומן יהיר המשוכנע שהוא "יאסוף אליו כל הגויים" (ה), סופו של דבר: פתע יקומו עליו נושכיו והוא יהיה למשיסות למו. אור השמש מזקק את השחיתות. מי ש"מרבה לא לו" (ו), מי שבונה עיר בדמים ובעוולה, סופו שהריק יתפזר ברוח. הבוצע בצע רע לביתו, תוך שהוא משוכנע שהוא יינצל מכף רע, אין שום סיכוי שזה יקרה. ה"אבן מקיר תזעק" (יא).
"לשקר אין רגליים" או כביטוי הערבי "אל כזיב חבלו קציר" = לשקר חבל קצר. אי אפשר ליצור אלילים אילמים, לדבר אל העץ ואל האבן לנצח, ולצפות שהעולם יקנה את הבלוף הזה. צריך טיפ טיפה סבלנות, אבל זו היא תוצאה טבעית הכרחית של המציאות.
כל זאת כיצד? - אומר חבקוק – ה' לא צריך לעשות דבר כדי שזה יקרה, זהו חוק המציאות "וה' בהיכל קדשו – הס מפניו כל הארץ" (כ) ה' מולך על העולם מהיכל קודשו, ובכוחו השקר מתמוסס מעצמו "הס מפניו". בקריאה כזאת יש לנו פרק אופטימי מאוד, למאמין ביושר ובצדק האוניברסלי הטבוע כחוק בל יעבור בעולם. "הצור תמים פעלו... אל אמונה ואין עוול" (דברים ל"ב, ד).
באדיבות אתר 929